פרי יצחק חלק א קכד

וע"ז איצטריך קרא דערל וכנ"ל. הן אמת דהתו' בפסחים (דף ק"כ) ד"ה כל כתבו דעיקר הצריכותא מערל ובן נכר קאי רק אדיוקא דקרא דדייקינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור והכי מפרשי התם צריכי כלומר תרווייהו צריכי לדיוקא דקרא אבל אוכל הוא במצה ומרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים כו' ואי אשמעינן בן נכר משום דלא מאיס ע"ש אולם מדברי התו' בזבחים הנ"ל לא משמע כן דהא מדבריהם מבואר דלפרש"י לבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ ולפ"ז קשה דאיך קאמר בגמ' דאי אשמעינן ערל משום. דלבו לשמים הא בודאי אף ערל שלא מתו אחיו מ"מ דאין לבו לשמים ג"כ אוכל במצה ומרור דלא אפ"ל דיוקא דקרא דבו קאי רק על ערל שמתו אחיו מ"מ דהא בקרא סתמא כתיב כל ערל לא יאכל בו ומומר לערלות בודאי בכלל ערל הוא וע"ז דייקינן בו אינו אוכל וכן נראה מדברי הראשונים הנ"ל במה שכתבו לפיר"ת וכנ"ל ועכ"פ בשי' רש"י נראה ברור דהצריכותא קאי על עיקר הכתוב דערל ובן נכר וכל הקרא דערל צריכי רק על מתו אחיו מ"מ דלבו לשמים כנ"ל

שוב האיר ד' את עיני ומצאתי הדבר מפורש בהדיא בפרש"י על התורה על הקרא דכל ערל לא יאכל בו פירש"י וז"ל וכל ערל להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו מומר לערלות ואינו נלמוד מכל בן נכר לא יאכל בו עכ"ל רש"י ע"ש. הרי מפורש בהדיא כנ"ל דכל עיקר קרא דערל הוא רק למתו אחיו מ"מ דאינו נלמוד מבן נכר אבל כל שלא מתו אחיו מ"מ דהוי מומר לערלות לא איצטריך קרא דערל דשפיר נלמוד מבן נכר והנה זה ברור מאוד דפירש"י הנ"ל הוא עפ"י הגמ' ביבמות הנ"ל דאי כתב רחמנא כל בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא כו' ולכן פרש"י וכל ערל להביא את שמתו אחיו מ"מ שאינו מומר לערלות והיינו דהוא לבו לשמים ואינו נלמוד מבן נכר כנ"ל והנה בספר מעין החכמה במצוה זו הביא פרש"י עה"ת הנ"ל וכתב דמה שפי' רש"י הוא מדכתיב וכל והוא ריבוי למתו אחיו מחמת מילה וע"ש שכתב עוד דנראה דזהו שום דרשא שכתבו התו' בפסחים (דף ס"א) ד"ה כתב רחמנא וכו' שהקשו דלא לכתוב כל ולא זאת ותי' התו' דידע בעל הש"ס דאיצטריך כל לשום דרשא אחריתי עכ"ל התו' והיינו מה שפרש"י כנ"ל. אבל הוא תמוה מאוד דהא בדברי רש"י מפורש בהדיא להביא את שמתו אחיו מ"מ כו' ואינו נלמוד מכל בן נכר הרי דגופיה דקרא דערל בע"כ הוא למתו אחיו מ"מ ומשום דמומר לערלות נלמוד מבן נכר ועוד דאי נימא דהוא מריבוי דכל א"כ גבי עבודה דכתיב ערל ובן נכר וליכא שם ריבוי מנ"ל לרש"י דערל הוא מתו אחיו מ"מ ובע"כ צ"ל כנ"ל דכל עיקר קרא דערל בע"כ הוא למתו אחיו מ"מ ודברי רש"י הוא ע"פ הגמ' מפורשת ביבמות הנ"ל דאי כתב רחמנא כל בן נכר כו' וה"ה גבי עבודה דבגמ' זבחים שם עביד ג"כ צריכותא כנ"ל. ועכ"פ הרי נגלה ומבואר שי' רש"י במה דס"ל דערל היינו גם מתו אחיו מחמת מילה דכל זה מגופיה דקרא שמיע ליה וע"פ הגמ' ביבמות הנ"ל וכנ"ל

ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר בהא דמבואר בגמ' שם דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס כו' אע"ג דבאמת גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ג"כ אסור מ"מ ניחא שפיר והיינו משום דלפי מה שכתבנו בשי' רש"י בהא דס"ל דמתו אחיו מ"מ ג"כ אינו אוכל בקדשים דמגופיה דקרא שמיע ליה דבע"כ לא איצטריך קרא דערל אלא למתו אחיו מ"מ כנ"ל ולפ"ז אפ"ל דזהו רק לפי האמת דכתיב ערל ובן נכר א"כ בע"כ דערל הוא דלבו לשמים דהיינו מתו אחיו מ"מ דמומר לערלות ילפינן מבן נכר אולם אי לא כתב רחמנא אלא ערל לחוד באמת הוי אפ"ל דערל היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ דאנוס דא"א למול לא מקרי ערל כלל וה"ה טומטום דג"כ אין חייב לקרוע ולמול לא מקרי ערל דלפי' רש"י אין חילוק בין טומטום למתו אחיו מ"מ וכמש"כ התו' בר"פ הערל ועכ"פ אי כתב רחמנא ערל לחוד ממילא הו"א דערל ה"ד מומר לערלות וא"כ שפיר אמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ולא ילפינן בן נכר מיניה אולם לפי האמת דכתיב גם בן נכר דבע"כ דערל הוא בלבו לשמים דהיינו מתו אחיו מ"מ א"כ גם טומטום אסור ואין לומר דוקא ערל דמאיס אבל לא טומטום דבקרא סתמא כתיב ערל וגם טומטום הוי ערל וכנ"ל וכ"ז הוא לשי' רש"י אולם לשי' ר"ת עדיין צ"ע דלפי שי' ר"ת בע"כ דטומטום גרע ממתו אחיו מ"מ וכמש"כ הראשונים דהא טומטום באמת אינו אוכל בתרומה אע"ג דמתו אחיו מ"מ מותר ולפ"ז גם אי הוי כתב רחמנא ערל לחוד ג"כ הוי טומטום בכלל אע"ג דלא מאיס וא"כ איך קאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ואין לומר דלשי' ר"ת דבע"כ לבו לשמים היינו כגון שראה אחרים שמתו מ"מ וכמו שנתבאר למעלה ולפ"ז אי לא כתב רחמנא אלא ערל לחוד הו"א דערל ה"ד באין לבו לשמים אבל בלבו לשמים כגון שראה אחרים שמתו מ"מ לא ומכש"כ טומטום דזה בודאי לא מסתבר לחלק בקרא דערל בין לבו לשמים או לא ורק אי לא כתיב ערל לא הוי גמרינן מבן נכר משום דבן נכר אין לבו לשמים ולפ"ז צ"ע כנ"ל

אולם נראה לישב גם לפי' ר"ת ועוד יומתק ביותר דהנה בעיקר הדבר מה שכתבו התו' בזבחים שם דלפי' ר"ת דערל היינו מומר לערלות מ"מ קרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה וכנ"ל ולפמש"כ הראשונים נראה דמיירי כגון שראה אחרים שמתו מחמת מילה ולפיכך קרי ליה לבו לשמים שלא מל מחמת פחד מיתה וכמו שנתבאר למעלה וכנ"ל לכאורה צ"ע כיון דמ"מ הרי הוא חייב למול את עצמו איך קרי ליה לבו לשמים וכן ס"ל לרש"י דלבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ דמדינא אינו חייב למול ולכן נלע"ד בעז"ה לפרש הגמ' לשיטת ר"ת דלא כמש"כ הראשונים אלא דגם ר"ת יודה דכל שחייב למול מדינא אע"ג שלא מל אלא מדאגת צער המילה או מחמת פחד מיתה מ"מ לא מקרי לבו לשמים אולם הא דמבואר בגמ' דאי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא. יתבאר לנכון ע"פ מה שהקשו בתו' וכן הראשונים לשיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה מ"ש טומטום דאינו אוכל בתרומה כמבואר בברייתא ואע"ג דאין חייב לקרוע ולמול ותי' הראשונים דשאני טומטום דאפשר לו ליקרע ולימהל בר מימהל הוא ע"ש והיינו דאע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ כיון דאפשר לו ליקרע ולימהל ולכן ל"ד לערלות שלא בזמנה משא"כ במתו אחיו מ"מ דא"א למול כלל וכנ"ל ועכ"פ מתבאר מזה דטומטום בודאי אסור בתרומה וקדשים אף לשי' ר"ת אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול מ"מ הוא ערל גמור ולפ"ז ניחא שפיר הגמ' דאמר אבל ערל דלבו לשמים דלעולם מתו אחיו מחמת מילה אוכל בקדשים ומ"מ משכחת לה ערל דלבו לשמים כגון טומטום כיון דמדינא אינו חייב לקרוע ולמול א"כ בודאי הרי מקרי לבו לשמים ומ"מ הוא ערל גמור דלא דמי לערלות שלא בזמנה וכנ"ל וע"ז איצטריך קרא דכל ערל גבי פסח למעט טומטום דאינו נלמוד מבן נכר ומשום דכיון דאין חייב לקרוע ולמול הרי הוא לבו לשמים ומ"מ אשמעינן קרא דאסור בפסח וכנ"ל וז"ב

ולפ"ז מיושב שפיר דברי הגמ' בהא דקאמר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס אע"ג דבאמת גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ג"כ הוי ערל גמור דאסור בקדשים דהנה כבר כתבנו למעלה דלכאורה צ"ע כיון דהך סברא דמאיס הוי צד חומר מנ"ל באמת דטומטום אסור בקדשים דלמא דוקא ערל דמאיס אסור משא"כ טומטום דלא מאיס וכבר כתבנו דבערל גופיה אין לחלק בין ערל דמאיס להיכי דלא מאיס דבקרא סתמא כתיב אולם לפי מה שבארנו בשי' ר"ת וכנ"ל בלא"ה ניחא שפיר והיינו דלעולם היה אפ"ל דקרא מיירי רק בערל דמאיס אלא דלפי מה שכתבנו בשי' ר"ת הנה כל עיקר קרא דערל לא איצטריך אלא לטומטום דעיקר קרא דערל לא צריך אלא בלבו לשמים דבאין לבו לשמים הרי נלמוד מבן נכר ולא משכחת לה