פרי יצחק חלק א קכג

מתו אחיו מ"מ הוי ערל ואסור ושפיר י"ל משום דמאיס אלא דלכאורה קשה לפמש"כ התוס' בחגיגה שם דלר"ע מתו אחיו מ"מ דאנוס לא הוי כטמא א"כ לר"ע בן נכר ל"ל. אולם באמת ניחא שפיר דלפמש"כ התוס' הא דאיצטריך לר"ע קרא לערל גבי פסח ולא נפקי ליה מטמא היינו לערל שמתו אחיו מ"מ דלא הוי כטמא ולפ"ז בפסח לכ"ע מתו אחיו מ"מ אסור וכן צ"ל בהא דאיצטריך ערל גבי עבודה לר"ע דהוא במתו אחיו מ"מ ועי' ט"א שם ולפיכך ניחא שפיר דאי כתב רחמנא ערל הו"א משום דמאיס. ולפ"ז ניחא שפיר בעז"ה בהא דאיצטריך קרא דבו לר"ע דאין המרת דת פוסלת בתרומה ובמעשר דלכאורה צע"ג כנ"ל מהכ"ת נימא דפוסל כיון דלית ליה לר"ע ג"ש אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר והיינו משום דלגבי תרומה הא ס"ל לר"ע באמת דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דמקרא דאיש איש לרבות הערל מרבינן רק מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וכמש"כ התוס' וכנ"ל ולפ"ז כיון דרק מומר לערלות אסור בתרומה ע"כ טעמא לאו משום מאיסותא הוא דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר וכמש"כ הטורי אבן. וא"כ לגבי תרומה הו"א דהמרת דת פוסלת בתרומה דהוי ילפינן בן נכר מערל גופיה וכמבואר בגמ' אלא דהגמ' דחי שאני ערל דמאיס והיינו דוקא בפסח דגם מתו אחיו מ"מ אסור וכנ"ל. אולם בתרומה דלר"ע מרבה רק מומר לערלות דערל כטמא אבל לא מתו אחיו מ"מ א"כ אא"ל שאני ערל דמאיס וכנ"ל והוי אפשר ללמוד בן נכר דהמרת דת פוסלת בתרומה מערל ולכך איצטריך בו דאין המרת דת פוסלת

והנה בעיקר ראית הטורי אבן לפרש"י מהא דאמר בגמרא שאני ערל דמאיס וכנ"ל נראה לישב לשי' ר"ת בפשיטות דמה שכתב הטורי אבן דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר. לענ"ד לא קשה כלל דבודאי אפ"ל דלפי' ר"ת אין ה"נ דמתו אחיו מ"מ דאנוס והוי כערלות שלא בזמנה לא מאיס כלל ועי' בתו' ביבמות (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס שכתבו דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מראיה מטעם ערל ולפ"ז אפ"ל דה"ה מתו אחיו מ"מ לשי' ר"ת לא מאיס וכן נראה ברור דלפי' ר"ת ערל שמתו אחיו מ"מ חייב בראיה ואף דמבואר בגמ' דלכ"ע ערל פטור מן הראיה משום דמאיס ועי' בתוס' שם מ"מ מתו אחיו מ"מ לא מאיס וחייב בראיה כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר לפי' ר"ת בהא דאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס וכנ"ל. ועכ"פ בשיטת רש"י אפ"ל כמש"כ הטורי אבן דס"ל דמשום טעמא דמאיס אין לחלק בין אנוס למומר ולכך לר"ע דמרבה מאיש איש רק מומר לערלות דבע"כ טעמא לאו משום דמאיס הוא הוי ס"ד למילף בן נכר גבי תרומה מערל ולכך איצטריך בו גבי פסח דאין המרת דת פוסלת בתרומה אולם לפי' ר"ת קשה כנ"ל דלר"ע אמאי איצטריך קרא דבו גבי פסח דאין המרת דת פוסלת בתרומה מהיכי תיתי נימא דפוסל וכנ"ל

אך נלע"ד לישב גם לפי' ר"ת והיינו עפ"י תי' השני שבתו' חגיגה שם דהא דאיצטריך מיעוט לערל גבי פסח לר"ע ומשום דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא. וכ"כ התו' ביבמות ריש פ' הערל בד"ה איש איש ע"ש וכ"כ הראשונים כתי' זה ע"ש ולפ"ז א"צ לומר כמש"כ התוס' בתי' הראשון דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא והנה ביבמות (דף ע"ב ע"ב) אמר רבא כו' לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר' עקיבא היא ולא והא קתני הערל והטמא פטורים מן הראיה התם משום דמאיס. וע"ש בתוס' ד"ה התם משום דמאיס ואפילו רבנן מודו התם דפטור וא"ת בפ"ק דחגיגה למה לן זכורך למעוטי טומטום כו' תיפוק ליה דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל עכ"ל התוס' ע"ש. והנה לפרש"י דערל שמתו אחיו מ"מ ג"כ פטור מן הראיה וכמו שפרש"י שם בחגיגה ובע"כ דמתו אחיו מ"מ ג"כ מאיס אף דא"א למול ולפ"ז צ"ע לכאורה מ"ש טומטום דלא מאיס אך צ"ל דטומטום עדיף טפי דכמו שהוא עתה א"א במציאות למולו מפני שהוא מכוסה לכך לא מאיס משא"כ ערל שמתו אחיו מ"מ דאפשר במציאות למול אלא דלא ימול מפני הסכנה ולכך מאיס טפי מטומטום. ועכ"פ הרי מתבאר מדברי התו' דטומטום לכ"ע לא מאיס משום דלא אפשר למול וכנ"ל. והנה לכאורה צ"ע לפי המבואר ביבמות (דף ע"א) דהגמ' עביד צריכותא מערל ובן נכר ומפרש שם דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס ע"ש הרי דמאיס הוי צד חומר ולפ"ז קשה על הברייתא דמבואר דטומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים מנ"ל זה דלמא דוקא ערל דמאיס אסור בקדשים ותרומה אבל ערל דלא מאיס כגון טומטום מנ"ל דאינו אוכל אך צ"ל דלענין קדשים דכתב רחמנא בהדיא כל ערל לא יאכל בו בודאי דאין לחלק בין ערל דמאיס לערל דלא מאיס דסתמא כתב רחמנא ורק לענין ראיה דלא כתיב ערל בהדיא ופטור רק מסברא משום דמאיס בזה הוא דמחלקינן דטומטום דלא מאיס לא מיפטר מטעם ערל אלא דלפ"ז קשה להיפך על הגמ' שם דקאמר דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס והא באמת גם טומטום דהוא ערל דלא מאיס אסור בפסח ומשום דקרא סתמא כתיב וכנ"ל וא"כ הא שפיר יש ללמוד בן נכר מערל ואין לומר שאני ערל דמאיס כיון דבכלל ערל הוא גם ערל דלא מאיס וכמו טומטום ואכתי בן נכר ל"ל וצ"ע

ולכן נלע"ד בזה דהנה ביסוד מחלוקת רש"י ור"ת בדין ערל שמתו אחיו מ"מ שהתוס' האריכו לה"ר לפרש"י וכן הראשונים בחי' ע"ש נלע"ד בעז"ה דמקור שי' רש"י הוא מהגמ' יבמות (דף ע"א) ולפי הסוגיא שם שיטת רש"י מוכרח מקרא גופיה והיינו מהא דאמר שם ואיצטריך למכתב ערל ואיצטריך למכתב כל בן נכר כו' ואי כתב רחמנא כל בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכי ע"ש. והנה נלע"ד ברור דס"ל לרש"י דלבו לשמים היינו דוקא ערל שמתו אחיו מ"מ דא"א לו למול כלל אולם כל שלא מתו אחיו מ"מ אע"ג שאינו מל מחמת פחד מיתה או שדואג מפני הצער מ"מ כיון דבאמת הוא מחויב למול והוא באיסור כרת לכך כ"ז שהוא ערל שלא מל לא מקרי לבו לשמים ושפיר ילפינן מבן נכר. ולפ"ז כל עיקר קרא דכל ערל לא יאכל בו לגבי פסח לא איצטריך אלא למתו אחיו מ"מ דלבו לשמים אבל בל"ז לערל שלא מתו אחיו מ"מ אע"ג שלא מל מחמת פחד מיתה או שדואג מפני הצער מקרי אין לבו לשמים ולא איצטריך קרא דערל כלל דשפיר נלמוד מבן נכר וזהו עיקר שיטת רש"י. והתו' בזבחים (דף כ"ב) ד"ה ערל הרגישו בזה לפיר"ת וע"ש שכתבו ז"ל ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה ע"ש ומשמע מדבריהם דלפרש"י לבו לשמים היינו מתו אחיו מחמת מילה אבל מומר לערלות מקרי אין לבו לשמים ורק לפי' ר"ת דערל היינו דוקא מומר לערלות צ"ל דגם זה מקרי לבו לשמים. ובזה נ"ל להבין דברי הראשונים בר"פ הערל שם שהביאו שיטת ר"ת וכתבו בזה"ל ור"ת מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מ"מ או שמת אחד מאחיו מ"מ וה"ז כמו אונס ומ"מ בר מימהל הוא ע"ש בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ולכאורה צ"ע מדוע לא פי' כפשוטו דלר"ת ערל היינו מומר לערלות שאינו רוצה למול אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי ערל. ולכן נראה דכוונתם הוא ג"כ כנ"ל ומשום דמפורש בגמ' דהא דאיצטריך למכתב ערל ולא ילפינן מבן נכר היינו משום דערל הוא לבו לשמים ולפ"ז לר"ת דערל הוא ע"כ בשלא מתו אחיו מחמת מילה דחייב למול א"כ איך קרי ליה לבו לשמים והוא נלמוד מבן נכר ולכן פירשו דמיירי שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מ"מ ולכך שפיר מקרי לבו לשמים ואינו נלמוד מבן נכר אולם מדברי התוס' בזבחים הנ"ל נראה דס"ל בפשיטות דכל שלא מל מפני צער המילה מקרי לבו לשמים וכ"ז הוא לשי' ר"ת אולם בשיטת רש"י נראה ברור דס"ל דלבו לשמים היינו דוקא מתו אחיו מ"מ