פרי יצחק חלק א קכ

עולמית ע"ש והנה הרשב"א והריטב"א הקשו מזה לשי' רש"י דערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה וע"ש בחי' הרשב"א ר"פ הערל שכתב ז"ל ואי קשיא לך מדאמרינן ריש פ' אלמנה לכ"ג כל האוכל מאכיל ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאים כו' ופרקינן התם פומייהו כאיב להו כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול כמעשה דר' נתן כו' ע"ש וכ"כ בחי' הריטב"א ע"ש והנה באמת גם הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה פסק כן וע"ש הלכה י"ח שכתב דאשה שמלה בנה ראשון ומת כו' ה"ז לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו ע"ש וכ"כ בטור ושו"ע יור"ד (סי' רס"ג) ע"ש והנה בשו"ת נו"ב מהדו"ת (סי' קס"ה) האריך בדין זה וע"ש שכתב דאי לאו שהרמב"ם והטור והנימוקי יוסף אמרו שלא תימול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו הייתי אני חוכך שלא למולו כלל כי סתמא אמרו ביבמות שלישי לא תימול וכן הרי"ף והרא"ש ביבמות העתיקו סתם שלישי לא תימול ע"ש אולם הנה באמת אפ"ל דמקור דברי הרמב"ם והטור בזה במש"כ דמלין אותו לכשיגדיל ויתחזק הוא באמת מגמ' הנ"ל דשני התם פומייהו כאיב להו וכפרש"י דעומדין ליתקן ולאכול הרי בע"כ דגם מתו אחיו מחמת מילה עומדין למול לכשיתחזק כחו וכמש"כ הרשב"א והריטב"א ג"כ כנ"ל שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר ח' יור"ד (סי' רמ"ה) שכתב כן וע"ש שהביא דברי הנו"ב דפשטות הש"ס משמע דמתו אחיו מ"מ ישאר בערלתו לעולם וכתב ג"כ דמקור דברי הרמב"ם הוא מגמ' הנ"ל דפומייהו כאיב להו והיינו דעומדין למול לכשיבריאו ואי ס"ד איכא שום ערל בעולם דלאו בר מימהל הוא כלל הדרא קו' הגמ' לדוכתא ע"ש. ועי' בספר יד שאול בה' מילה (בסי' רס"ג) שכתב ג"כ כנ"ל דדברי הרמב"ם והטור מבוארין בהדיא בש"ס הנ"ל ועפ"י מש"כ בחי' הרשב"א וכנ"ל

והנה כ"ז הוא לשיטת רש"י אולם לשיטת ר"ת דס"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה והמשנה דהערל לא יאכל בתרומה הוא רק במומר לערלות שאינו רוצה למול מפני הצער א"כ שוב אין ראיה כלל מגמ' הנ"ל דמתו אחיו מ"מ מלין אותו לכשיגדיל ויתחזק כחו דשפיר אפ"ל דאין מלין אותו לעולם וכפשטות דברי הגמ' שלישי לא תימול וכמש"כ הנו"ב וכנ"ל. והא דאמר בגמ' התם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן דמשמע דבר מימהל הוא הנה לשי' ר"ת הרי ניחא בפשיטות. דהמשנה דהערל לא יאכל בתרומה לא מיירי כלל מן מתו אחיו מ"מ ורק ממומר לערלות שאינו רוצה למול והוא בודאי עומד ליתקן ולאכול דהרי מחויב למול ורק שברצונו אינו מל אבל הוא עומד למול ולכך שני שפיר התם פומייהו כאיב להו וכן מבואר בהדיא מדברי הראשונים שהקשו מתחילה לפרש"י מהא דשני התם פומייהו כאיב להו ואי בערל שמתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מימהל הוא והוכרחו לומר דאף הוא לכשיתחזק ימול וכנ"ל. הרי דלשי' ר"ת בלא"ה ניחא שפיר ומשום דהמשנה דהערל לא מיירי כלל ממתו אחיו מ"מ וכנ"ל ולפ"ז ל"צ לומר דמתו אחיו מ"מ מלין אותו לכשיתחזק אלא דאין מלין אותו כלל וכנ"ל והנה באמת אפ"ל דמזה גופיה הוא מקור לשי' ר"ת דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דס"ל לר"ת בפשיטות דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל וכפשטות דברי הגמ' שלישי לא תימול וכנ"ל ולפ"ז מוכרח בע"כ מהא דאמר בגמ' התם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן דבע"כ המשנה דהערל לא מיירי ממתו אחיו מ"מ וכמו שהקשו הראשונים מזה לפירש"י וכנ"ל וביותר מבואר בחי' הריטב"א ר"פ הערל שהביא שיטת רש"י וכתב והקשו עליו ז"ל כו' ועוד דבריש פ' אלמנה כו' ופריך התם פומייהו כאיב להו כו' ואי בערל שמתו אחיו מ"מ הא לאו בר מימהל הוא כו' לפיכך פי' ר"ת ז"ל דערל דמתניתין היינו כו' ע"ש אך אח"כ כתב לישב שי' רש"י דעומד הוא למול לכשיתחזק כנ"ל. ועכ"פ הרי מבואר דמשום קו' זו הוכיח ר"ת שיטתו והיינו בע"כ משום דס"ל דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל ובזה נ"ל להבין דברי הריטב"א בחי' שם שכתב לחלק לשי' ר"ת בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה ומשום דחלצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיות נימול לאחר הבראתו חשיב ערל ע"ש ולכאורה צ"ע דהא גם מתו אחיו מ"מ צריך למול לכשיגדיל ויתחזק ומה בין זה לחלצתו חמה אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דשיטת ר"ת גופיה הוא דמתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל כנ"ל. והיינו דמחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה כנ"ל

ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי בפ' הערל שם לענין חלצתו חמה דאמר לשמעינה מן הדא הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו דהראשונים הקשו מזה לשי' ר"ת וכנ"ל אולם לפ"ז יתבאר שפיר והיינו דהירושלמי מייתי באמת ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומ' והוא מסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו דהנה בתלמודא דידן בריש פ' אלמנה שם לא קיימי במסקנא הך דכל שאינו אוכל אינו מאכיל וע"ש דפריך והרי ממזר שאין אוכל ומאכיל ומסיק דקנין אוכל קאמר קנין אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל ע"ש אולם בירושלמי פ' אלמנה לכ"ג ה"ד על המשנה דהעובר והיבם כו' פוסלין ולא מאכילין איתא שם אמר ר' שמעון ומה טעמון דרבנן הם יאכלו והם יאכילו הראוי לוכל מאכיל ושאינו ראוי לוכל אינו מאכיל התיבין הרי ממזר הרי אינו ראוי לאכול ומאכיל שנייא היא דכתיב יליד בית כו' וע"ש בפני משה ז"ל שנייא היא גבי ממזר דכתיב יליד בית ודרשינן מכל מקום ע"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דס"ל להירושלמי לקושטא דמילתא דכל שאינו אוכל אינו מאכיל וגבי ממזר גזה"כ הוא כנ"ל ולפ"ז שפיר מייתי הירושלמי ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה. דהנה הירושלמי לשיטתיה הא ס"ל דכל שאינו אוכל אינו מאכיל כנ"ל וא"כ הרי יקשה כקושית הגמ' והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין וצ"ל משום דהתם פומייהו כאיב להו והיינו דעומדין ליתקן ולאכול וס"ל להירושלמי ג"כ דמתו אחיו מ"מ לא ימול כלל וכנ"ל ולפ"ז אי נימא דהמשנה דהערל מיירי גם בערל שמתו אחיו מ"מ אכתי קשה הא מתו אחיו מ"מ לאו בר מימהל הוא כלל וליכא למימר פומייהו הוא דכאיב להו וא"כ אמאי נשיהם ועבדיהם יאכלו הא כל שאינו אוכל אינו מאכיל. ובע"כ צ"ל דמתו אחיו מ"מ באמת אוכל בתרומה דלא מקרי ערל כלל וא"כ המשנה דהערל לא יאכל בתרומה לא מיירי ממתו אחיו מ"מ רק במומר לערלות שאינו רוצה למול אבל הוא עומד ליתקן למול ולאכול ולכך שפיר נשיהם ועבדיהם יאכלו ומשום דפומייהו הוא דכאיב להו וה"ה לחלצתו חמה דנותנין לו כל שלשים יום דמותר להאכילו תרומה וכמו מתו אחיו מחמת מילה והיינו דמייתי הירושלמי גם הך בבא דנשיהם ועבדיהם יאכלו וכנ"ל

ואין להקשות דמהיכי פשיט ליה דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה דלמא לעולם מתו אחיו מ"מ ג"כ אינו אוכל בתרומה והמשנה דהערל לא יאכל בתרומה מיירי גם מערל שמתו אחיו מ"מ אולם סיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו מיירי רק מנשיהם ועבדיהם של מומר לערלות דפומיה הוא דכאיב ליה ולא מנשיהם ועבדיהם של מתו אחיו מ"מ אולם באמת זה אינו דמ"מ הביא שפיר ראיה דודאי אם איתא דרישא דמשנה דהערל לא יאכל בתרומה מיירי גם מערל שמתו אחיו מחמת מילה א"כ ממילא דגם סיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו היינו ג"כ משל ערל שמתו אחיו מ"מ דהא סתמא קתני נשיהם ועבדיהם יאכלו והנה דבר זה מוכרח לפרש גם בדברי הראשונים הרשב"א והריטב"א שהקשו לפרש"י מהא דאמר התם פומייהו כאיב להו ואי במתו אחיו מ"מ לעולם לאו בר מימהל הוא ומזה הוכרחו לומר דאף הוא לכשיתחזק ימול וכנ"ל ולכאורה צ"ע מאי הקשו נהי דלפרש"י גם מתו אחיו מ"מ בכלל הערל דמשנה הוא מ"מ נימא דהא דשני בגמ' התם פומייהו כאיב להו היינו דסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו הוא רק משל מומר לערלות דפומיה הוא דכאיב ליה דהרי הוא עומד למול ובע"כ צ"ל כנ"ל דזה א"א לומר דאי נימא