פרי יצחק חלק א קיז

חולץ אין הלכה כר' יהודה ומשום דגם טומטום שנקרע מסתרס אחר שנולד והי"ל שעת הכושר והוי כסריס אדם והיינו ג"כ מש"כ הרע"ב דטומטום שנקרע הוי כסריס אדם והיינו דהי"ל שעת הכושר כנ"ל. ועכ"פ אין שום ספק בדבר דאין שום איסור לקרוע את הטומטום מצד סירוס והתוס' בודאי לא כוונו לזה כנ"ל

אך העיקר נלע"ד בפירוש דברי התו' בהא דס"ל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול בין בסתם טומטום ובין בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהטעם הוא פשוט משום סכנה והיינו דודאי לעיקר הקריעה בעי בקיאות גדולה וצריך לזה רופא אומן ובקי כנודע בחוש וחיישינן שלא יבא לידי סכנה. והלא עיקר מצות מילה דחינן משום צער כל דהוא וכאיבא בעלמא וכמש"כ הראשונים וה"נ אין חייב לקרוע דחוששין שלא יבא לידי סכנה ואפילו אם יהיה רופא אומן ובקי מ"מ חיישינן דלמא לא סלקא ליה שפיר שוב מצאתי בספר חמדת שלמה בחי' ליבמות (דף ע"ב) שכתב דאין מחויב לקורעו ולמולו משום דאפשר לבא לידי חולי ע"ז והוי כמו אחזתו חמה עכ"ל ע"ש וכ"ז נראה ברור והיינו שכתבו התו' בפסחים (דף כ"ח) בד"ה ערל דמסברא אין חייב לקרוע והוא מכח הנ"ל וכן ע"ז הביאו התו' בר"פ הערל ראיות כנ"ל מיהו זה בודאי נראה מדברי התוס' דבשום ענין אין חייב לקרוע ואף אם יהיה אומן שבקי לקרוע דהרי התו' הביאו ע"ז ראיות מגמ' דאין חייב לקרוע ואי בדליכא אומן ובקי למקרעיה א"כ פשיטא דאיכא סכנתא אם יקרע מי שאינו בקי ובודאי דאינו מחויב להכניס עצמו למקום סכנה ומה צריך לראיה ובע"כ צ"ל דס"ל להתו' דבכל ענין אינו חייב לקרוע ואף בדאיכא אומן ובקי למקרעיה ועל זה הביאו ראיות מגמ' כנ"ל מיהו מה שהביאו התו' ראיה מהא דאמר בגמ' זכריו דליתנהו בשעת עשייה משכחת לה בטומטום שנקרע ונמצא זכר דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול כנ"ל לכאורה צע"ג דלמא מיירי בשאביו אינו בקי לקרוע וכן ליכא בקי למקרעיה לכך אינו מעכב אבל בדאיכא בקי למקרעיה לעולם אימא דחייב לקרוע ולמול. אך אפ"ל דס"ל להתו' דאם איתא דבדאיכא בקי חייב לקרוע א"כ גם בדליכא בקי למקרעיה מ"מ מעכב לאביו מפסח כיון דבר חיוב מיקרע ומימהל הוא והוי דומיא היכא דליכא מי שיודע למול דבודאי נראה דמעכב לאביו מפסח דאל"כ לישני הגמ' דמיירי בכה"ג ובע"כ צ"ל כיון דרמיה עליו חוב להשתדל למולו מעכבו מפסח וה"נ כיון דצריך להשתדל להשיג בקי לקרוע מעכבו מעשיית הפסח ובע"כ מוכרח מזה דאין עליו חיוב כלל לקרוע ולמול אפילו בדאיכא בקי והיינו דלא קרינן ביה המול לו כל זכר ואינו מעכבו מפסח כנ"ל

שוב מצאתי להרשב"א בחי' ליבמות שם (דף ע"א) גבי הא דמשני הגמ' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני כתב וז"ל קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והו"ל כחבוש בבית האסורין א"כ אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול וי"ל דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום ומכאן דלאו בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל עכ"ל ע"ש. והנה מדבריו נראה דס"ל דאם הוא בקי למקרעיה באמת חייב לקרוע ולמול והיינו דקשיא ליה דהא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא ואי אמרת דלא בקי למקרעיה א"כ אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול וע"ז תי' דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום והיינו דלעולם מיירי הא דמשני בטומטום שנקרע בדלא בקי למקרעיה ולכן לא מעכב מצפרא ומ"מ לא דמי לערל דעלמא דמעכב אף בשאין אביו יודע למול. והיינו משום דהרבה בקיאין במילה ולכן כל ערל מקרי בר מימהל כיון דמצוי הרבה בקיאין שיודעין למול ול"ד לאביו ואמו חבושין בבית האסורין דא"א להם בשו"א למול משא"כ טומטום דאין הרבה בקיאין בקריעת טומטום ולכן לעולם מקרי לאו בר מימהל כיון דאביו לא בקי למקרעיה וגם אין מצוין בקיאין בזה ולא הוי בכלל המול לכם כל זכר ולכך לא מעכב אולם אם אביו בקי למקרעיה לעולם חייב לקרוע ואפשר דמעכב ג"כ דאי נימא דס"ל להרשב"א דבשום ענין אין חייב לקרוע וכנראה מדברי התו' ריש פ' הערל א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה והא אפשר למקרעיה מצפרא כו' מה בכך דאפשר לקרוע כיון דאין חייב לקרוע ולמול דהא דמילת זכריו מעכב מפסח היינו רק משום חיוב מ"ע דמילה דלהכי אינו מעכב כ"א לאביו דוקא. ולפ"ז כיון דאין עליו חיוב לקרוע ולמול לכך אינו מעכבו מפסח וכמש"כ התו' לה"ר מזה באמת דאין חייב לקרוע וכנ"ל ולפ"ז נראה לכאורה דס"ל להרשב"א דהיכא דאיכא בקי באמת חייב לקרוע וכנ"ל

מיהו יש לומר דס"ל להרשב"א דהא דמילת זכרים מעכב מפסח לא תלי' בחיוב מ"ע דמילה דוקא דאפילו היכא דלא רמיא עליה חיובא דמ"ע למול מ"מ גזה"כ הוא דכ"ז שלא נימולו מעכבי לאביו מפסח ועי' בר"פ הערל (דף ע"א ע"ב) גבי שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין ובחי' מהרש"א שם דאע"ג דאין אשה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה מ"מ מילת זכרים מעכבת אותה מפסח וכ"כ בשו"ת שג"א סי' נ"ג בדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו דבר דלא רמי חיובא עליה אפ"ה מעכבו מלעשות את פסחו ולכך אע"ג דאין אשה חייבת למול עבדיה אפ"ה מעכבתה מן הפסח ע"ש ולפ"ז י"ל דכן הוא גם דעת הרשב"א והיינו דקשיא ליה והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא דאפילו אי נימא דאין חייב לקרוע ולמול ולפ"ז הרי לא רמיא עליה חיוב מ"ע דמילה מ"מ לענין פסח כיון דעכ"פ אפשר למקרעיה ולמולו מעכבתו מפסח. וע"ז תי' דאין הרבה בקיאין בקריעת טומטום ולא מקרי בר מימהל והוי כאביו ואמו חבושין בבית האסורין וכנ"ל אולם בדעת התו' נראה דס"ל דכל היכא דלא רמי עליה חיוב מ"ע דמילה ה"ה דלא מעכב מפסח ולכך כתבו בפשיטות דהא דטומטום שנקרע ונמצא זכר לא מעכב מצפרא משום דאין חייב לקרוע ולמול וכנ"ל

ומה שכתב הדר"ג לישב תמיהתי על דברי הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שהקשו על שי' ר"ת דס"ל דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה מהא דחלצתו חמה אינו אוכל בתרומה ודחקו לחלק ביניהם והקשיתי דמנ"ל דלשי' ר"ת חלצתו חמה אסור בתרומה דהא בגמ' דילן לא נתבאר מזה כלל ורק דבירושלמי פ' ר"א דמילה מבואר דחלצתו חמה אסור בתרומה אולם הירושלמי הא בודאי ס"ל דלא כשי' ר"ת דהא פשיט ליה דחלצתו חמה אסור בתרומה מהמשנה דהערל לא יאכל בתרומה והיינו דסתמא אף מתו אחיו מ"מ בכלל וכמו שהקשו הראשונים באמת מזה על שי' ר"ת וכתב הדר"ג לישב גם קו' הראשונים הנ"ל והיינו דלעולם ס"ל להירושלמי דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה והא דפשיט ליה ממשנה דהערל כנ"ל היינו דמדמה אחזתו חמה למי שלא מל מחמת פחד דזהו ג"כ אונס והיינו דכתבו לחלק בין מתו אחיו מ"מ לחלצתו חמה והוא ע"פ הירושלמי עכ"ד והוא תמוה דאחר כל יגיעתו להשוות מתו אחיו מ"מ למי שלא מל מחמת פחד אין דמיון כלל ביניהם דמי שלא מל מחמת פחד הרי מחויב ע"פ דין למול וחלצתו חמה לאו בר מילה הוא כלל ועוד דא"כ מנ"ל באמת להירושלמי דהמשנה דהערל מיירי ממי שלא מל מחמת פחד דילמא דוקא מומר לערלות ואין לומר משום דבמשנה סתמא קתני דהא כיון דס"ל להירושלמי דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה א"כ בלא"ה לא מיירי המשנה בכל גווני לפ"ז אפ"ל ג"כ דמיירי רק מן מומר לערלות וכנ"ל

ומה שכתבתי לפרש הירושלמי עפ"י שי' ר"ת דבאמת מייתי ראיה מהמשנה דהערל דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה והוא מסיפא דנשיהם ועבדיהם יאכלו וע"ז הלך הדר"ג ג"כ עפ"י דרכי לפרש גם לפרש"י והיינו דלכאורה קשה איך פשיט ממשנה דהערל לחלצתו חמה דילמא דוקא ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה משום דאין לו תקנתא משא"כ חלצתו חמה דלאחר