פרי יצחק חלק א קטז

דחייב לקרוע. וצ"ל הטעם כנ"ל דלפיכך אין חייב לקרוע ומשום דאמרינן הואיל ואישתני אישתני ומספקינן ליה בנולד מהול ומוקמינן ליה אחזקה כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ו מהלכות יבום הלכה ד' דטומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם וע"ש במ"מ דהוא דלא כר' יהודה דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ע"ש. והנה אחר העיון בסוגיא דבכורות שם נראה ברור דדברי הרמב"ם הוא דלא כהסוגיא שם דלפי המסקנא שם דכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני ולכך אשת טומטום לא מתייבמת משום דמספקינן ליה בסריס חמה וא"כ בודאי דה"ה דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו מיבם ולא חולץ במקום שיש אחין דדלמא הוא סריס חמה ועי' בספר ישועת יעקב אה"ע סי' קע"ב סק"ג ע"ש. ועכ"פ כיון דלא ס"ל להרמב"ם הך דהואיל ואישתני אישתני ולפ"ז ה"ה דלא מספקינן ליה לטומטום בנולד מהול דמיעוטא הוא וא"כ טומטום שבציו ניכרות מבחוץ באמת חייב לקרוע ולפ"ז ה"ה דחייב ג"כ בראיה וכמו שכתב בתו' הרא"ש בפשיטות דאי טומטום חייב לקרוע פשיטא דחייב ג"כ בראיה וכנ"ל

וכן אפילו לפי מש"כ לפרש דברי התוס' בר"פ הערל במה שה"ר מחגיגה דאין חייב לקרוע דלא כמש"כ בתו' הרא"ש והיינו דלעולם אף אי נימא דחייב לקרוע מ"מ שפיר אפ"ל דפטור מן הראיה כ"ז שלא נקרע. אלא דכונתם הוא דאי נימא דחייב לקרוע ל"ל קרא דזכורך להוציא את הטומטום שפטור מן הראיה תיפוק ליה מטעם ערל ובע"כ דאין חייב לקרוע ולא מאיס וכמש"כ התוס' בד"ה התם משום דמאיס, מ"מ דברי הרמב"ם נוחים שפיר והיינו דסוגיא דחגיגה דלא מפיק טומטום שבציו מבחוץ משום ערל ס"ל ע"כ דאין חייב לקרוע ומשום דהואיל ואישתני אישתני וכנ"ל. אולם הרמב"ם לטעמיה דלא ס"ל הך דהואיל ואישתני אישתני וכנ"ל וא"כ טומטום שבציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע ופטור מן הראיה בלא קרא רק משום ערלות ולכן לא הוצרך הרמב"ם לכתוב דין בציו ניכרות מבחוץ דהוא בכלל ערל. והא שכתב הרמב"ם דטומטום פטור מפני שהוא ספק אשה ולא בהחלט משום ערלות דאם הוא זכר הרי הוא ערל כבר עמד ע"ז המ"ל שם אבל ל"ק כלל דאפשר לישב כמ"ש התוס' ביבמות (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר משום ערל והיינו משום דאין חייב לקרוע וכנ"ל אולם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דס"ל להרמב"ם דחייב לקרוע באמת מאיס ופטור בלא"ה משום ערלות

ועתה נבא למש"כ הדר"ג בטעם הדבר דאין חייב לקרוע דהוא ע"פ המבואר במשנה ביבמות שם (דף פ"א) ר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ראינו מזה שהקורע את הטומטום הוא מסרסו. ולפ"ז נראה דאסור לקרוע את הטומטום דהרי מסרסו והוי איסורא דאורייתא וזהו הטעם דס"ל להתוס' דאין חייב לקרוע ולפ"ז רב כהנא דמשני כגון טומטום שנקרע כו' ס"ל דהברייתא אתי' כר' יהודה ולכן ליכא חיוב לקורעו וגם איסורא איכא. ולכן מסיק כת"ר בסוף התשובה דלדידן דלא קי"ל כר' יהודה לפ"ז קי"ל לדינא דמי שנולד לו טומטום חייב לקורעו שאם ימצא זכר ימול אותו עכ"ד והאריך בזה. אולם לענ"ד דבריו תמוהים מאוד מכמה טעמים דהנה מלבד דסתימת דברי התוס' לא משמע כן דלמה לא כתבו בהדיא דאסור לקרוע משום סירוס. ועוד דאי טעמא משו"ה הוא לא הוצרכו כלל להביא ראיה ע"ז מגמ'. אך בל"ז אי נימא כן גם גוף דברי התוס' יהיו תמוהים מאוד דמה הביאו ראיה לפרש"י מהא דלא פשיט בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע הא לפי דבריו תלי' זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דלפי מה דס"ל לרבנן דלא הוי סריס חייב לקרוע. ולפ"ז הא ניחא שפיר דלא מייתי הגמ' ראיה מהברייתא דטומטום אין אוכל בתרומה משום די"ל דהוא לרבנן ובאמת מחויב לקרוע. וביותר מה שה"ר דאין חייב לקרוע מהא דר"כ דמוקי הברייתא בטומטום שנקרע הא לפי דבריו צ"ל דהוא אליבא דר' יהודה דוקא ומה זה ענין להברייתא דטומטום אין אוכל בתרומה דאפ"ל דאתא כרבנן ולעולם חייב לקרוע. והנה מלבד דדברי התוס' בכאן לא משמע כמש"כ כת"ר הנה הדבר מפורש ביותר בתוס' פסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ערל שכתבו תדע דהא טומטום אין אוכל בתרומה אע"ג דמסברא אין חייב לקרוע הרי דכתבו רק מסברא ולא משום איסור סירוס דהוא מה"ת

אך גם בעיקר הדבר שכתב הדר"ג דלר' יהודה דס"ל דטומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס היינו דע"י קריעה נסתרס הוא תמוה מאוד. דבאמת מוכרח בגמ' בכורות (דף מ"ב) דהא דלר' יהודה טומטום שנקרע הוא כסריס היינו סריס חמה שהוא ממעי אמו שלא הי"ל שעת הכושר וכמו דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה שם שמא יקרע ונמצא סריס חמה ה"נ לר' יהודה הוי וודאי סריס חמה. וע"ש דפריך בגמ' ומאן תנא אליבא דר"ע אילימא ר' יהודה הא ודאי סריס משוי ליה כו' ועי' פרש"י והא ודאי סריס כו' ואפילו חליצה לא תבעי דהא ר"ע באשת סריס חמה לא בעי חליצה ע"ש. הרי מפורש בהדיא דלר' יהודה כל טומטום הוי ודאי סריס ממעי אמו ולא סריס אדם ע"י הקריעה. הן אמת דהרמב"ם בפי' המשנה ביבמות שם כתב דמאחר שנתקיים אצלינו דסריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אין הלכה כר' יהודה ע"ש וכ"כ הרע"ב ז"ל ולית הלכתא כוותיה דהא קי"ל סריס אדם חולץ כו' וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם ע"ש. אולם באמת דבריהם צע"ג מסוגיא דבכורות הנ"ל דמשמע דטומטום שנקרע הוי סריס חמה לר' יהודה ולא סריס אדם ומצאתי שכבר עמד ע"ז בתימה הגאון רע"ק בתוס' למשניות שם והניח בצע"ג. וכן נלע"ד מוכח מסוגיא דיבמות שם (דף פ"ג) דמייתי שם הא דר' יוסי בר"י אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא סריס חמה ופריך מאי בינייהו אמר רבא כו' ואי נימא דלר' יהודה הוי ודאי סריס אדם ולר' יוסי הוי ספק סריס חמה א"כ צ"ע דמאי שייך ע"ז מאי בינייהו והנה מה שהכריחם לזה לפרש דלר' יהודה הוי טומטום שנקרע סריס אדם נראה משום דביבמות שם (דף פ"ג) אמר ר' אמי מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי דאותבוה אבי כורסיה ואיקרע ואוליד שבע בנין ע"ש ואי נימא דלר' יהודה הוי ודאי סריס חמה א"כ מאי קושיא הא סריס חמה יש לו רפואה וכמבואר במשנה שם (דף ע"ט) דר"א אומר סריס חמה חולץ מפני שיש לו רפואה ואף ר"ע מודה בזה אלא דס"ל דלא תלי' בזה אלא באם הי"ל שעת הכושר. ועכ"פ לפ"ז מאי פריך מטומטום דבירי דלמא נתרפא ולפיכך אוליד ולכן הוכרחו לפרש דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם דאין לו רפואה. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להרמב"ם דהסוגיא דיבמות חולקת על סוגיא דבכורות הנ"ל אולם מדברי הראשונים נראה בודאי דטומטום שנקרע הוי לר' יהודה ודאי סריס חמה וכ"כ בה"ג בהלכות יבמות וכן מוכרח מדברי הרא"ש בס"פ הערל ע"ש ומה שהקשיתי מטומטום דבירי יש לישב ועי' להקרבן נתנאל פ' הערל ס"ק כ"ב ע"ש

אולם באמת נראה לומר דאף לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה והרע"ב דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם אין הכונה דע"י פעולת הקריעה הוא נסתרס דא"כ לר' יהודה טומטום שנקרע יהא אסור לבא בקהל ולא משמע כן בש"ס. ועי' בתוס' סוטה (דף כ"ו) ד"ה אשת סריס דלפרש"י גם בשותה כוס עקרין אסור לבא בקהל ועי' בשו"ת קהלת יעקב סי' ב' שנוטה לזה גם דעת הרמב"ם ע"ש ולכן נראה דמ"ש הרמב"ם והרע"ב דלר"י הוי טומטום שנקרע סריס אדם היינו דהוא נעשה סריס בטבע מאליו ע"י שאברי ההולדה אטומים זמן מה ועל ידי זה נחלש כח ההולדה ונסתרס אלא דמ"מ לא הוי סריס חמה ממעי אמו רק אחר כך על ידי האוטם נסתרס והוי כסריס אדם דהי' לו שעת הכושר ואין לו רפואה, והיינו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דמאחר שנתקיים אצלינו דסריס אדם