פרי יצחק חלק א קטו

שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן בפ' התערובות יש לו תקנה בראיה כו' אבל ערל וטמא מיירי כגון שאין לו תקנה להמתין כגון שמתו אחיו מחמת מילה דא"א למול בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו כו' ע"ש וכ"כ התוס' בחגיגה (דף ד') ד"ה דכתיב ובזבחים (דף ע"ד) ד"ה והא בעי ובמנחות (דף ס"ב) ובבכורות (דף ס"א) ד"ה והא וע"ש שהקשו ג"כ כנ"ל ותי' דערל מיירי שמתו אחיו מ"מ דאין תקנה להמתין אולם בפסחים (דף ס"ב) בסוגיא שם במקומו גבי כל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם הקשו שם בתוס' ג"כ והא בעי סמיכה וכתבו ז"ל ותי' ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט א"נ בבכור ומעשר דלא בעי סמיכה ובקרבן נשים ליכא לאוקמא משום ערל ע"ש והנה לכאורה צע"ג דבכל הסוגיות הנ"ל כתבו התוס' לישב דהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה מיירי כגון שאין תקנה להמתין דערל במתו אחיו מ"מ וטמא בזב ומצורע כנ"ל וכתבו ג"כ דליכא לאוקמא בבכור ומעשר ולא בעוף ורק בפסחים בסוגי' במקומה דחקו התוס' לישב דמיירי בעופות או בבכור ומעשר ולא תי' משום דא"א בתקנה וכנ"ל

ונראה לישב דהנה לכאורה צע"ג במ"ש התוס' בכל הסוגיות הנ"ל דהא דערל משלח קרבנותיו מיירי בערל שמתו אחיו מ"מ וקשה דהנה התוס' בפסחים שם כתבו ערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה ערל כי טמא בחגיגה דאי לאו הכי ליתי איהו גופיה קרבנותיו ע"ש ולפ"ז צ"ע לפמ"ש התוס' בחגיגה שם בד"ה דמרבה דאף לפרש"י דמתו אחיו מ"מ ג"כ הוי ערל גמור מ"מ לר"ע דמרבה ערל כי טמא מאיש איש היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ולפ"ז מתו אחיו מ"מ בודאי דחייב בראיה כיון דלא הוי כטמא דהא בגמ' אמר דהא דהערל פטור מן הראיה ר"ע היא דמרבה ערל כי טמא ועכ"פ כיון דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וחייב בראיה ומותר בביאת עזרה וא"כ קשה איך אפ"ל דהא דהערל משלח קרבנותיו היינו במתו אחיו מ"מ הא ע"כ הוא לר"ע דמרבה ערל כי טמא כמ"ש התוס' ובמתו אחיו מ"מ הא מודה ר"ע דלא הוי כטמא ואם כן קשה דליתי איהו בעצמו קרבנותיו וצע"ג

אך הנה לכאורה צ"ע במ"ש התוס' בפסחים דהא דערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה לערל כי טמא וקשה דלמה הוצרכו לזה הא לפמ"ש התוס' ביבמות בד"ה התם משום דמאיס דאפילו רבנן מודו דערל פטור מראיה משום דמאיס דלא כסוגי' דחגיגה א"כ ל"צ לומר דערל משלח קרבנותיו הוא לר"ע דהא ככ"ע מצי אתי' כיון דגם רבנן מודו דערל פטור מראיה דאסור בביאת עזרה ולא מצי ליתי בעצמו קרבנותיו אך צ"ל דהתוס' בכאן כתבו ע"פ הסוגיא דחגיגה או דס"ל להתוס' כתי' השני ביבמות שם דהתם משום דמאיס ולכך לר"ע חשיב התם ערל כי טמא אבל לרבנן ערל חייב בראיה ולכך כתבו דכר"ע אתי' והנה לפמ"ש דמה שכתבו, התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ה"ד טומטום אבל מתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה ולפ"ז ניחא שפיר דברי התוס' בכל הסוגיות הנ"ל שכתבו דהך דערל משלח קרבנותיו בלא סמיכה מיירי במתו אחיו מ"מ והיינו דהתוס' בכל הנ"ל ס"ל לעיקר כפי' הראשון בתוס' שם דגם רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס וכ"כ הראשונים ולרבנן גם מתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה כנ"ל ולפ"ז שפיר אפ"ל דהא דערל משלח קרבנותיו היינו במתו אחיו מחמת מילה ואתי' לרבנן דוקא וא"כ גם מתו אחיו מ"מ אסור בביאת עזרה ולא מצי מייתי בעצמו קרבנותיו ולפ"ז ניחא ג"כ דברי התוס' בפסחים שם שתי' להקושיא דהא בעי סמיכה דמיירי בעופות או בבכור ומעשר והוא דוחק וכמש"כ התוס' בכל הנ"ל לדחות תי' זה ולא תי' דמיירי במתו אחיו מ"מ וכמש"כ התוס' בכל הנ"ל ועפ"ז ניחא שפיר דהתוס' בכל הנ"ל ס"ל דהערל משלח קרבנותיו הוא לרבנן וכנ"ל ולכך אפ"ל דמיירי במתו אחיו מ"מ אולם התוס' בפסחים שם שהקדימו בתחילת דבריהם דהערל משלח קרבנותיו כר"ע אתי' דמרבה לערל כי טמא דאי לאו הכי לייתי איהו בעצמו קרבנותיו ובע"כ צ"ל דס"ל להתוס' בכאן לעיקר כתי' השני בתוס' יבמות שם דהא דאמר התם משום דמאיס היינו ג"כ לר"ע דוקא ולרבנן ערל חייב בראיה ועכ"פ כיון דהך דערל משלח קרבנותיו הוא דוקא לר"ע והא לר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וחייב בראיה כמ"ש התוס' בחגיגה ולפ"ז לא היה אפשר לישב דהא דערל משלח קרבנותיו בלא סמיכה היינו בערל שמתו אחיו מ"מ דא"כ קשה ליתי איהו בעצמו קרבנותיו דלר"ע מתו אחיו מ"מ חייב בראיה ומותר בביאת עזרה ולכן הוכרחו לתרץ דמיירי בעופות או בבכור ומעשר. והנה לפי מ"ש התוס' בכל הנ"ל דליכא לאוקמי בעופות או בבכור ומעשר ורק דמיירי במתו אחיו מ"מ א"כ יהיה קשה מזה לשי' ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל א"כ בודאי דחייב בראיה לכ"ע וא"כ קשה ליתי איהו בעצמו קרבנותיו ואין להאריך בזה ועכ"פ אי נימא כנ"ל דלרבנן דס"ל דערל פטור מן הראיה משום דמאיס ה"ה דמתו אחיו מ"מ מאיס ופטור מראיה לפ"ז לפי' רש"י שפיר יש לה"ר מסוגיא דחגיגה דטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע וכמש"כ בתוס' הרא"ש וכנ"ל ואין להאריך

אלא דעדיין צע"ג להבין הטעם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר מאיזה ענין אינו חייב לקרוע ולמול. והנראה לענ"ד בזה דהנה באמת גם בטומטום סתם שאין בציו ניכרות מבחוץ שהביאו התוס' ראיה דאין חייב לקרוע ג"כ צ"ע דהא הוי ספיקא דאורייתא ומה"ת לחומרא. אך כבר כתבנו למעלה דהטעם הוא משום דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר שמא נולד מהול אלא דיש לפקפק ע"ז מדברי התו' בכתובות (דף ט') דכל היכי דספק אחד לא שכיח לא הוי ס"ס. ולכן נראה לומר דאף בחד ספיקא ג"כ אין חייב לקרוע ומשום דהכא איכא חזקה דהא בשעה שנולד לא חל עליו חיוב מילה עד יום השמיני וביותר דלא מקרי ערל כלל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות ולפ"ז כי מספקינן אח"כ אם הוא זכר ובר חיוב מילה וחייב לקרוע מוקמינן ליה אחזקה כנ"ל. שוב מצאתי בדברי האחרונים שהקשו גם על הך דטומטום אינו אוכל בתרומה מכח חזקה כנ"ל. ויש לחלק בין תרומה לענין החיוב לקרוע וכמ"ש למעלה. וע"פ זה נראה לתת טעם גם על טומטום שבציו ניכרות מבחוץ דאין חייב לקרוע. דהנה למעלה כתבנו דיש עוד ספק שמא נולד מהול לגמרי בלא ערלה כבושה. והנה ספק זה הוא אף בטומטום שבציו מבחוץ דשמא נולד מהול אלא דנולד מהול מיעוטא הוא ולפ"ז אין נ"מ כלל בספק זה. אולם לפי המבואר בסוגיא דבכורות (דף מ"ב ע"ב) דאמרינן הואיל ואישתני אישתני וע"ש דלכן חיישינן בטומטום בהמה שמא נהפכה זכרותו לנקבותו אף דהוא מיעוטא וכן מבואר שם דאשת טומטום לא מתייבמת דמספקינן ליה בסריס חמה ומשום דהואיל ואשתני למהוי טומטום אשתני נמי לספוקי בסריס חמה ע"ש בפרש"י. ואף דרובא דעלמא לאו סריסין נינהו מ"מ הואיל ואשתני אשתני והוי כספק השקול ולפ"ז נראה דגם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אמרינן הואיל ואשתני אשתני ומספקינן ליה בנולד מהול ואף דהוא מיעוטא מ"מ כיון דאישתני אישתני והוי כספק השקול ומוקמינן ליה אחזקה שלא נולד בחיוב מילה ולכך אין חייב לקרוע

ובזה נראה לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה ה"א שכתב דטומטום פטור מראיה משום שהוא ספק אשה והקשה הלח"מ דאמאי לא כתב הרמב"ם דאפילו בטומטום שבציו מבחוץ דהוא ודאי זכר פטור מראיה וכמבואר בהדיא בסוגיא דחגיגה שם דאביי מוקי בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ ע"ש בלח"מ. אולם לפי הנ"ל יש לישב דהנה לפי המתבאר בתוס' הרא"ש ר"פ הערל שהביא ראיה מסוגיא דחגיגה דגם בטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה והיינו דאין סברא לפוטרו מצד שהוא טומטום אי נימא