פרי יצחק חלק א קיד

דפטור משום ערלות ולא איצטריך קרא אלא לטומטום שמתו אחיו מ"מ דלא מיפטר משום ערלות והרי הוא בודאי אין חייב לקרוע ולכן שפיר נתמעט מזכורך מצד שהוא טומטום ועכ"פ לשיטת ר"ת גופיה דמתו אחיו מחמת מילה לא הוי ערל ממילא אפ"ל דטומטום חייב לקרוע ולכך שפיר אינו אוכל בתרומה וז"ב בעז"ה

ומעתה נבא לענין דינא בטומטום שבציו מבחוץ אם חייב לקרוע ולמול שהתוס' ה"ר דאין חייב לקרוע כנ"ל והנה לפי שיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל בודאי דאין ראיה כלל כנ"ל אולם לפי שיטת רש"י דמתו אחיו מ"מ הוא ג"כ ערל גמור מ"מ הנה לפי מה שבארתי בכוונת דברי התוס' דמש"כ דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו משום דאין חייב לקרוע וזהו ראית התוס' כנ"ל נראה דגם לפרש"י יש לישב כנ"ל דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעט טומטום ולא נפיק מטעם ערל היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ ואף דלפרש"י גם מתו אחיו מ"מ הוי ערל דפטור מראיה מ"מ הא בע"כ צ"ל דטומטום עדיף ממתו אחיו מ"מ דהא גם מתו אחיו מ"מ א"א למול מפני הסכנה וצ"ל דטומטום שחני דא"א במציאות למול שהוא מכוסה ולכך כיון דאין חייב לקרוע לא מאיס ולפ"ז הרי אפ"ל דמיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דהוא בודאי אין חייב לקרוע כיון דא"צ למול ולכך לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל. אולם שאר טומטום לעולם דחייב לקרוע ופטור משום ערל: אולם לפי מש"כ בתוספת הרא"ש לה"ר מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר טומטום מן הראיה לפ"ז נהי דלשיטת ר"ת גם ראיה זו יש לדחות כנ"ל דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ אך הנה לפי שיטת רש"י הראיה היא בתוקפה דאין לומר דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי אין חייב לקרוע ושפיר נתמעט מצד שהוא טומטום דהא בברייתא מבואר בסתם להוציא את הטומטום ובודאי דכל טומטום פטור ואין לומר ג"כ דטומטום שלא מתו אחיו מ"מ בל"ז פטור משום ערלות כנ"ל דא"כ אף טומטום שמתו אחיו מ"מ לא איצטריך למעט מזכורך דתיפוק ליה משום דהוי ערל דהא לפרש"י גם מתו אחיו מ"מ הוי ערל גמור דפטור מן הראיה. דלפי מש"כ בתוס' הרא"ש באופן הראיה שהביא א"כ אין הכרח לומר דמש"כ התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו משום דאין חייב לקרוע אלא דאף אי חייב לקרוע מ"מ כיון שהוא מכוסה ולא אפשר למול לא מאיס ולפ"ז אין חילוק כלל בין טומטום שמתו אחיו מ"מ לשאר טומטום דאם סתם טומטום פטור משום ערלות ה"ה לטומטום שמתו אחיו מ"מ ובע"כ דטומטום לא פטור משום ערלות. ולפ"ז אי נימא דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דאין חייב לקרוע ולכך נתמעט מצד שהוא טומטום ולפ"ז שאר טומטום דחייב לקרוע ה"ה דחייב בראיה והרי הברייתא סתמא קאמר להוציא את הטומטום ובע"כ דכל טומטום אין חייב לקרוע וכנ"ל. אך אי נימא דגם הרא"ש ס"ל למש"כ דמה שכתבו התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס היינו דלשיטתם אזלי דאין חייב לקרוע ולפ"ז שוב אין ראיה גם לפירש"י כנ"ל

אלא דבאמת נלע"ד דיש לומר דגם לשיטת רש"י ותוס' דמתו אחיו מ"מ הוי ערל גמור לענין תרומה וקדשים מ"מ לענין ראיה לא מקרי ערל דהנה כבר כתבתי דמ"ש התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל לכאורה צ"ע דמ"ש מן מתו אחיו מ"מ דג"כ לא אפשר למול ומ"מ משמע דפטור מן הראיה ולכן נ"ל דלפי תירוצם באמת גם מתו אחיו מ"מ לא מאיס וחייב בראיה דהנה התוס' בחגיגה (דף ד') ד"ה דמרבה לערל כי טמא כתבו וז"ל ומיהו קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח תיפוק ליה מטמא וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מ"מ דלאו כטמא ומיהו זה דוקא לפרש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מ"מ יש להעמיד הכי אבל לפר"ת דמפרש שדואג מחמת הנער כו' ועכ"פ הרי דס"ל להתוס' דאפילו לפרש"י דמתו אחיו מ"מ הוי ערל לענין תרומה וקדשים היינו דוקא לדידן דילפינן דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח דכתיב בהדיא כל ערל לא יאכל בו אולם לר"ע דמרבה מאיש איש דערל הוי כטמא לענין תרומה היינו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא וצ"ל דסברתם הוא דהיכא דכתיב ערל בהדיא גם מתו אחיו מ"מ בכלל ערל הוא אולם לר"ע דמרבה רק מאיש איש דערל כטמא מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ולפ"ז נראה דגם לענין ראיה בהא דמבואר שם ביבמות דשאני התם משום דמאיס והיינו דאפילו רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס היינו דוקא מומר לערלות אבל לא מתו אחיו מ"מ: דהנה עיקר הדבר בהא דס"ל לרבנן דערל פטור מן הראיה אין זה ממקרא מפורש דרבנן לא דרשי איש איש דערל כטמא ובהכרח צ"ל דזהו מסברא דלענין ראית פנים בעזרה מסתברא להו לחכמים דערל מאיס כטמא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה דהערל פטור מן הראיה דמאיס כטמא ועי' בלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל ע"כ כסוגיא דיבמות דגם רבנן מודו דערל פטור מן הראיה משום דמאיס ועכ"פ מבואר בלשונו דמאיס כטמא: ולפ"ז נראה בודאי דמסברא דערל מאיס כטמא אין להביא רק מומר לערלות אבל לא מתו אחיו מ"מ דהא אפילו לר"ע דמרבה מקרא דערל כי טמא מ"מ אמרינן דמתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא א"כ מכש"כ בהא דס"ל לרבנן מסברא דלענין ראית פנים בעזרה ערל מאיס כטמא דפטור מן הראיה דזהו דוקא מומר לערלות אבל מתו אחיו מ"מ לא מאיס כטמא וחייב בראיה והיינו נמי טעמא דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס וכמש"כ התוס' שם ועכ"פ לפ"ז ניחא שפיר דאפ"ל דזה פשיטא להו להתוס' דערל שמתו אחיו מ"מ לא מאיס כטמא ואינו פטור מראיה והקשו רק מטומטום ותי' דגם טומטום דלא אפשר למול לא מאיס א"נ לפי מה שתי' התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ה"ה דמתו אחיו מ"מ לא מאיס וכמ"ש התוס' בחגיגה שם וכנ"ל ועכ"פ לפ"ז נראה דאי נימא דטומטום חייב לקרוע א"כ הרי ל"צ לומר דטומטום לא מאיס אלא דהא דממעט טומטום מזכורך היינו טומטום שמתו אחיו מ"מ דלא מיפטר משום ערל אולם שאר טומטום דחייב לקרוע ל"ד למתו אחיו מ"מ ופטור משום ערלות ולפ"ז גם לפרש"י אין ראיה דאין חיוב לקרוע והנה לפמ"ש התוס' דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא א"כ בודאי דחייב בראיה ולפ"ז קשה למש"כ התוס' בחגיגה שם דהא דאיצטריך קרא למעוטי טומטום ולא משום ערל היינו לרבנן דלר"ע לא צריך וקשה דמ"ש ממתו אחיו מ"מ דלא הוי כטמא וחייב בראיה דהא גם טומטום א"א למול: ולכאורה יש לה"ר מזה דטומטום חייב לקרוע ול"ד למתו אחיו מ"מ ועי' להתוס' ריש פ' הערל ולהכי טומטום מאיס ופטור לר"ע משום ערלות

אך לכאורה יש לה"ר דלפמ"ש התוס' דטומטום לא מאיס היינו דוקא טומטום דא"א במציאות. למולו אבל מתו אחיו מ"מ לעולם מאיס ופטור מראיה ואף לפמש"כ התוס' בחגיגה שם דלר"ע מתו אחיו מ"מ לא הוי כטמא ה"ד לר"ע דמרבה מקרא בהדיא דערל כטמא אבל לפי הסוגיא ביבמות דגם לרבנן ערל פטור מן הראיה משום דמאיס והיינו מסברא גם מתו אחיו מ"מ מקרי מאיס ועי' בטורי אבן בחגיגה (דף ד') דמשום מאיסותא אין לחלק בין אנוס למומר ע"ש והנה בגיטין (דף כ"ח) במשנה השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותה כו' ופריך בגמ' והא בעינן סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים ורב פפא אמר בחטאת העוף וכתבו בתוס' ד"ה והא אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחילה כו' ואח"כ כתבו ז"ל וקשה דבפ' תמיד נשחט (דף ס"ב) אמרינן דכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם ולא קפיד אסמיכה כו' וליכא לאוקמי בעוף דעוף לאו זבח הוא ובבכור ומעשר נמי ליכא לאוקמא דהא כל הזבחים קאמר ולא בקרבן נשים משום ערל וי"ל דהכא כיון שיכול לקיים מצות סמיכה