פרי יצחק חלק א קיג

לר"ע ערל כי טמא ולרבנן איצטריך זכורך למעוטי טומטום עכ"ל והוא כפי הסוגיא דחגיגה לכאורה אכתי צ"ע נהי דהברייתא דממעט טומטום מזכורך הוא אליבא דרבנן מ"מ אכתי קשה לר"ע נ"ל קרא דזכורך למעוטי טומטום תיפוק ליה משום ערל. אך צ"ל ע"פ מ"ש התו' בחגיגה שם ד"ה אלא דליכא אלא חד קרא דזכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס ולפ"ז מעצם יתורא דקרא ל"ק כלל אמאי איצטריך קרא דזכורך תיפוק ליה מטעם ערל דאפ"ל דקרא איצטריך לאנדרונינס לחוד וכל קו' התוס' ביבמות הוא רק על הברייתא דמסמיך גם טומטום אקרא דזכורך תיפוק ליה משום ערל וע"ז תי' שפיר דהברייתא הוא אליבא דרבנן דערל חייב בראיה ולר"ע באמת ל"צ קרא לטומטום כנ"ל אולם הנה התוס' בשבת (דף קל"ו ע"ב) ד"ה הזכר כתבו ז"ל והא דתני בפ"ק דחגיגה זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס כו' ונראה לרבי משום דקרא יתירא למעט טומטום דתרי זכורך כתיבי כו' ע"ש ועכ"פ כיון דס"ל להתו' בכאן דטומטום ואנדרוגינס לאו מחד קרא נפקי דתרי זכורך כתיבי ואיכא קרא יתירא למעט טומטום א"כ הדק"ל נהי דהברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך הוא לרבנן דס"ל דערל חייב בראיה מ"מ אכתי קשה לר"ע ל"ל קרא דזכורך למעט טומטום תיפוק ליה משום דהוי ערל. ובע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בתי' הראשון שם דטומטום מכיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ואף דלר"ע הא דערל פטור מן הראיה הוא מקרא בהדיא דמרבה לערל כי טמא ולא מסברא משום דמאיס מ"מ לפי מ"ש התו' דהתם משום דמאיס וחשיב התם לר"ע ערל כי טמא הרי דגם לר"ע מרבינן דערל מאיס כטמא ולפ"ז טומטום דלא מאיס לא הוי כטמא ולא מיפטר משום ערל וא"כ שוב הרי מוכרח מזה דאין חייב לקרוע וא"כ קשה לשי' ר"ת מטומטום דאין אוכל בתרומה וצ"ל לשי' ר"ת דס"ל כתי' השני בתוס' יבמות שם וג"כ כפי' התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא לטומטום ואנדרוגינס כנ"ל

מיהו כ"ז הוא לפי מה שבארתי בכוונת דברי התוס' בר"פ הערל באופן ראייתם מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע וכנ"ל. אולם לפי המפורש בתוספות הרא"ש בריש פ' הערל שם שהביא ראיה מסוגיא דחגיגה כפשטיה מהא דממעט הברייתא דטומטום פטור מן הראיה מקרא דזכורך ומוקי כשבציו מבחוץ ואם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר וכנראה שהבין כן בכוונת התוס' ולפי זה ראייתם מוחלטת גם לפי הסוגיא דחגיגה ולפי תי' השני בתוס' יבמות שם דאי נימא דחייב לקרוע אין סברא לפוטרו מצד שהוא טומטום ומשונה משאר זכרים. ועכ"פ כיון דבע"כ אין חייב לקרוע א"כ הרי קשה לר"ת מטומטום דאין אוכל בתרומה ואע"ג דבכוונת דברי התוס' נראה עיקר כמו שביארתי מ"מ הרי הרא"ש ה"ר מסוגיא דחגיגה כפשטיה ולפ"ז קשה כנ"ל מיהו לכאורה יש לישב שיטת ר"ת דהנה כבר כתבנו דראית הרא"ש צע"ג דנהי דנימא דחייב לקרוע מ"מ שפיר י"ל דכ"ז שלא נקרע פטרינהו רחמנא מראיה מגזה"כ משום דהוא משונה. ועכ"פ נראה דראית הרא"ש הוא רק לפמ"ש התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא דזכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס והיינו דמייתי ראיה דאי חייב לקרוע אמאי ממעט גם טומטום נימא דקרא אתי לאנדרוגינס לחוד אולם לפמ"ש התוס' בשבת דתרי זכורך כתיבי וקרא יתירא למעוטי טומטום לפ"ז בודאי דל"ק כלל דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר דבע"כ גזה"כ הוא דכ"ז שלא נקרע והוא משונה פטור מן הראיה ולפ"ז היה אפ"ל דס"ל לר"ת כפי' התוס' בשבת שם דתרי זכורך כתיבי. אלא דלפי מש"כ בביאור דברי התוס' בר"פ הערל באופן הראיה שהביאו מחגיגה דאין חייב לקרוע צ"ל דס"ל לר"ת כפי' התוס' בחגיגה דליכא אלא חד קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינס וכנ"ל ולפ"ז קשה על ר"ת ממ"נ מוכרח מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע וכמובן

ולכן נלע"ד לישב קו' התוס' על שיטת ר"ת דאיך שנפרש בכוונת התוס' באופן ראייתם מסוגיא דחגיגה אין . ראיה כלל והנה מתחילה אומר לישב שיטת ר"ת ולסתור ראית התוס' מחגיגה לפי פירושי בכונת התוס'. והיינו דדברי התוס' נמשכים למש"כ שם (דף ע"ב) בד"ה התם משום דמאיס שהקשו למה לן זכורך למעוטי טומטום כשבציו מבחוץ תיפוק ליה דערל הוא דפטור ותי' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ומזה מוכרח דאין חייב לקרוע וכנ"ל. וע"ז אני אומר דלשיטת ר"ת גופיה דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ממילא אין ראיה כלל דאין חייב לקרוע ומשום דלא צריך לתרץ כמש"כ התוס' דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס דהנה זה ברור דלשי' ר"ת דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל כלל לענין תרומה וקדשים דהוי כערלות שלא בזמנה א"כ בודאי דגם לענין ראיה ערל שמתו אחיו מ"מ חייב בראיה דלא מאיס. ולפ"ז הרי אפשר לישב קו' התו' בפשיטות דלעולם גם טומטום הוי כשאר ערל ומאיס דחייב באמת לקרוע והא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום ולא נפיק לי' משום ערל היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ דמצד ערלות הוא חייב בראיה דלא עדיף משאר ערל שמתו אחיו מ"מ דחייב בראיה כנ"ל ומ"מ מעטינהו קרא מצד שהוא טומטום ומשונה. אולם טומטום שלא מתו אחיו מ"מ חייב באמת לקרוע ופטור מראיה מצד ערלות וכן אינו אוכל בתרומה ועכ"פ א"כ הרי מזה גופיה אין להקשות לשי' ר"ת מדאיצטריך זכורך למעוטי טומטום ש"מ דאין חייב לקרוע וכיון דמ"מ אסור בתרומה ה"ה למתו אחיו מ"מ. דאדרבה אפ"ל דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה וג"כ חייב בראיה ואיצטריך קרא דזכורך לטומטום שמתו אחיו מ"מ אבל שאר טומטום פטור מראיה מצד ערלות דחייב באמת לקרוע ולכך אינו אוכל בתרומה וכנ"ל

וכן מיושב בדרך זה גם קו' תוס' הרא"ש על שי' ר"ת באופן הראיה שהביא מסוגיא דחגיגה דאין חייב לקרוע ולמול דאם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה והיינו דאי חייב לקרוע אין סברא לפוטרו מראיה יש לומר ג"כ בדרך זה דלעולם חייב לקרוע והא דממעט טומטום מראיה היינו טומטום שמתו אחיו מ"מ דהוא בודאי אין חייב לקרוע כיון דלאו בר מילה הוא ולכן שפיר נתמעט מקרא דזכורך שפטור מן הראיה אלא דלכאורה הוא דוחק דלפ"ז טומטום סתם שלא מתו אחיו מ"מ דחייב לקרוע באמת חייב בראיה וא"כ קשה הא בברייתא מבואר בסתם זכורך להוציא את הטומטום ואיך אפ"ל דהברייתא מיירי דוקא בטומטום שמתו אחיו מ"מ אז פטור מראיה אבל באמת אין זה דוחק כלל והברייתא מתפרש כעין חומר דהא אפילו לפי תוס' הרא"ש וכנ"ל נהי דמשום דאין חייב לקרוע שפיר יש למעטו מצד שהוא טומטום מ"מ הא יקשה כקו' התוס' דנ"ל למעט מזכורך תיפוק ליה דהוי ערל והתוס' הוצרכו לתרץ דטומטום דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר משום ערל וכן הקשה בתוס' הרא"ש ותי' כנ"ל ע"ש והנה באמת אין זה ברור כ"כ דטומטום לא מיפטר משום ערל והתוס' בתי' השני ס"ל דלר"ע באמת טומטום מיפטר משום ערלות והנה לשיטת ר"ת בודאי דל"צ לומר כלל דטומטום לא מיפטר מטעם ערל ומשום דקו' התוס' יש לישב בפשיטות דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום היינו בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי לא מיפטר משום ערלות דלא עדיף משאר ערל שמתו אחיו מ"מ דחייב בראיה ולפ"ז הרי שפיר מיושב הברייתא בלי שום דוחק כלל והיינו דלעולם אפ"ל דחייב לקרוע ולמול ואי דקשה אמאי מיפטר מן הראיה דאין סברא לפוטרו כיון דחייב לקרוע וכקו' תוס' הרא"ש י"ל דהברייתא מיירי בטומטום שמתו אחיו מ"מ דבודאי אין חייב לקרוע וכנ"ל. ואף דהברייתא סתמא קאמר להוציא את הטומטום מ"מ הא לפי' ר"ת וכנ"ל בלא"ה לא איצטריך למעט מקרא דזכורך אלא לטומטום שמתו אחיו מ"מ דלסתם טומטום ל"צ קרא דבל"ז פטור משום דהוי ערל כנ"ל ולפ"ז שפיר מבואר בברייתא בסתם להוציא את הטומטום דבודאי כל טומטום פטור מן הראיה דטומטום שלא מתו אחיו מ"מ דחייב לקרוע פשיטא