פרי יצחק חלק א קיא

ס"ס כנ"ל צ"ע מסוגיא דיבמות (דף קי"ט) גבי סמוך מיעוטא דמפילות כנ"ל. ולכן נראה לומר להוסיף בזה דלא משום ספיקא במקום שאפשר שיתברר הדבר החמירו חכמים אלא דוקא במקום דבודאי יתברר הדבר החמירו חכמים אפילו במקום רובא או ס"ס כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר הברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה אף די"ל שמא הוא נקיבה ושמא נולד מהול והוי רובא להיתר אכילת תרומה מ"מ החמירו חכמים בזה. והיינו משום דלפי מש"כ הרי ס"ל להברייתא דטומטום חייב לקרוע ולמול דלענין זה לא הוי ס"ס כנ"ל וכיון דחייב לקרוע א"כ בע"כ יתברר הדבר ולכך החמירו חכמים. אולם לענין חיוב לקרוע מצד מצות מילה למ"ד דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב או אף אם צריך להטיף מחשש ערלה כבושה בודאי א"צ לקרוע מטעם רובא או ס"ס כנ"ל וממילא הרי לא יתברר הדבר ודוק היטב

אך בכ"ז עדיין אינו מיושב לשיטת ר"ת דנהי דנתברר לנו טעם מספיק בהא דמוכרח בגמ' דסתם טומטום אין חייב לקרוע ומשום דהוי ס"ס או רובא כנ"ל דלפ"ז מיושב שפיר קו' התוס' על שיטת ר"ת מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ומשום דלפי טעם זה א"כ הברייתא דטומטום דס"ל דנולד מהול צריך להטיף ד"ב משום מצות הטפה כנ"ל ממילא ג"כ חייב לקרוע. אולם הרי התוס' בריש פ' הערל הביאו עוד ראיה מפ"ק דחגיגה דאף בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע ולמול אף דהוא ודאי זכר ולפ"ז הרי קו' התוס' על שיטת ר"ת מברייתא דטומטום במקומה עומדת דאמאי טומטום אינו אוכל בתרומה ואין לישב כנ"ל כיון דמוכרח דאף בטומטום דהוא ודאי זכר אין חייב לקרוע ומכש"כ בסתם טומטום שאין בציו ניכרות מבחוץ דאין חייב לקרוע

אלא דגוף דברי התוס' ממה שהביאו ראיה מפ"ק דחגיגה דאף טומטום שבציו ניכרות מבחוץ אין חייב לקרוע צריכים ביאור והנה ז"ל התוס' שם ובפ"ק דחגיגה נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ עכ"ל והנה פשטות דברי התוס' במה שהביאו ראיה מחגיגה נראה לכאורה דראיתם הוא בפשיטות דאי נימא דחייב לקרוע כדי למול א"כ אמאי מיפטר מן הראיה. ומצאתי הדבר מפורש בהדיא בדברי תוספת הרא"ש ביבמות שם ז"ל ובפ"ק דחגיגה נמי אמרינן זכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ומוקי כשבציו מבחוץ ואם היה חייב לקרוע אמאי מיפטר אפילו כרת נמי איכא אם אינו קורע ומל עכ"ל תוס' הרא"ש ע"ש. אולם בעניי דבריהם הקדושים נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם דמאי קשיא להו אם מ"מ גזה"כ הוא דטומטום כל זמן שלא נקרע פטור מן הראיה ומאי ענין זה לזה אם מחויב לקרוע או לא לענין שיהא פטור מן הראיה. והא אפילו אי נימא דאינו חייב לקרוע מ"מ הא טומטום שבציו ניכרות מבחוץ הוא ודאי זכר ומ"מ פטרינהו רחמנא מראיה מגזה"כ ובע"כ משום דהוא משונה משאר זכרים וכמש"כ הטורי אבן בחגיגה שם. וא"כ כך אפ"ל דחייב לקרוע אך מ"מ כ"ז שלא נקרע והוא משונה משאר זכרים גזה"כ הוא דפטור מן הראיה והנה בדברי תוס' הרא"ש דמפורש בהדיא כוונתו בראיתו דאי חייב לקרוע אמאי מיפטר מן הראיה בודאי צע"ג כנ"ל

אולם בכוונת דברי התו' נלע"ד פי' אחר וכוונה אחרת בעז"ה דדבריהם נמשכים למש"כ בתוס' שם (דף ע"ב ע"ב) בד"ה משום דמאיס וע"ש בסוגיא דאמר רבא הוי יתיבנא קמיה דרב יוסף וקשיא לי לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא ר"ע היא ולא והא קתני הערל והטמא פטורין מן הראיה התם משום דמאיס וכתבו בתוס' שם התם משום דמאיס ואפילו רבנן מודו התם דפטור וא"ת בפ"ק דחגיגה למה לן זכורך למעוטי טומטום ואנדרוגינס כשבציו מבחוץ תיפוק ליה דערל הוא דפטור וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל עכ"ל התוס' ע"ש. והנה נראה ברור דמש"כ התוס' דטומטום כיון דלא אפשר למול לא מאיס . היינו עפ"י שיטתם בריש פ' הערל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אפילו כשבציו מבחוץ ולכך מקרי לא אפשר למול דהא אין חייב לקרוע ולמול וכמו שהוא עתה א"א לו למול ולכך לא מאיס. אולם אי נימא דטומטום שביציו ניכרות מבחוץ חייב לקרוע ולמול א"כ בודאי דמקרי מאיס כשאר ערל דלא שייך לומר דטומטום לא אפשר למול כיון דחייב באמת לקרוע ולמול ובע"כ דהתוס' לשיטתם אזלי דס"ל דטומטום אין חייב לקרוע וכנ"ל ולפ"ז נראה דהיינו ג"כ מש"כ התו' בריש הערל להביא ראיה דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אף כשבציו ניכרות מבחוץ מהא דממעט בחגיגה מקרא דזכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ. אין כוונתם בראיתם דאי נימא דטומטום חייב לקרוע אמאי מיפטר דזה בודאי לא קשה כלל דאפ"ל דמ"מ כ"ז שלא נקרע פטרינהו רחמנא מגזה"כ משום דהוא משונה משאר זכרים וכנ"ל. אולם כוונתם היא דאי נימא דטומטום חייב לקרוע ולמול א"כ קשה אמאי איצטריך קרא דזכורך להוציא את הטומטום שפטור מן הראיה תיפוק ליה דפטור מטעם ערל דאין לומר כיון דלא אפשר למול לא מאיס כיון דבאמת מחוייב לקרוע ולמול. ובע"כ צ"ל דטומטום אין חייב לקרוע ולמול אף כשבציו מבחוץ וא"כ מקרי לא אפשר למול ולא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל ולהכי איצטריך קרא דזכורך להוציא את הטומטום. כן נלע"ד ברור בעז"ה בפי' דברי התוס' ודבריהם מתאימים יחדיו ועולים בקנה אחד בעז"ה

ולפ"ז נראה דראית התוס' מפ"ק דחגיגה דגם טומטום שבציו מבחוץ אינו חייב לקרוע אינה מוחלטת. וראיתם הוא רק לפי הסוגיא דיבמות דשני התם משום דמאיס והיינו דאפילו רבנן מודו דערל פטור מן הראיה ולפ"ז קשה על הברייתא דחגיגה דממעט מקרא דזכורך להוציא טומטום שפטור מן הראיה ל"ל קרא תיפוק ליה משום דהוי ערל ופטור ובע"כ צ"ל דאינו חייב לקרוע ולא מאיס כנ"ל אולם בסוגיא דחגיגה (דף ד') מוקי הברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיה אליבא דר"ע דמרבה לערל כי טמא ולפי סוגיא זו לרבנן באמת ערל חייב בראיה ולפ"ז בלא"ה ניחא שפיר דאפ"ל דהברייתא דממעט טומטום מקרא דזכורך ולא מיפטר משום ערל היינו לרבנן דס"ל דערל חייב בראיה וכ"כ התו' בהדיא בחגיגה שם ד"ה דמרבה ז"ל אומר הרב ר' אלחנן דהא דאיצטריך קרא דלעיל למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל התם אליבא דרבנן הוא דלר"ע לא צריך ע"ש. ולפ"ז לפי הסוגיא דחגיגה אין ראיה כלל דטומטום שבציו מבחוץ אין חייב לקרוע ולמול דהא דאיצטריך קרא דזכורך למעוטי טומטום ולא נפיק ליה משום ערל היינו לרבנן דערל חייב בראיה ולר"ע באמת ל"צ קרא וכמש"כ התוס' בחגיגה וכנ"ל ואין לומר דנהי דהברייתא אתיא לרבנן מ"מ אכתי קשה לר"ע ל"ל קרא דזכורך להוציא את הטומטום תיפוק ליה משום ערל ובע"כ דאינו חייב לקרוע זה אינו דמעצם הכתוב מיתורא דקרא לא קשה כלל דיש לומר דאיצטריך לאנדרוגינוס לחוד ועי' בחגיגה שם בתו' ד"ה אלא. אולם כל עיקר הקושיא הוא רק על הברייתא דממעט גם טומטום מקרא דזכורך ולא משום דהוי ערל והברייתא הא י"ל דהוא אליבא דרבנן דערל חייב בראיה ופטור רק מצד דהוא טומטום

ובזה נלע"ד לישב שינוי הסוגיות מחגיגה ליבמות דסתרן אהדדי. דהנה בחגיגה מוקי הברייתא דהערל והטמא פטורין מן הראיה לר"ע דוקא דמרבה ערל כי טמא וביבמות שם מסיק דלכ"ע ערל פטור מן הראיה משום דמאיס וכבר הרגישו בזה הראשונים התו' בחגיגה שם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות שם וכתבו שזה אחת מן הסוגיות המתחלפות בש"ס ע"ש והדבר צריך טעם. ולפמש"כ אפשר לישב והנה ביבמות שם בברייתא טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך בגמ' נשיו לטומטום מנ"ל כו' אמר אביי כשבציו ניכרות מבחוץ ורבא אמר מאי נשיו אמו ע"ש. והנה הרמב"ם