פרי יצחק חלק א קי

מהול צריך להטיף ד"ב מספיקא שמא ערלה כבושה היא כנ"ל אולם לענין חיוב לקרוע את הטומטום מצד מצות מילה בודאי דאין חייב לקרוע דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר הוא שמא הוא נולד מהול לגמרי בלי שום ערלה כבושה כלל וכנ"ל

אלא דלכאורה יש להשיב ע"ז ממה שכתבו התוס' בכתובות (דף ט') ד"ה ואי דכל היכא דאין הספיקות שקולין דספק אחד לא שכיח לא הוי ס"ס וע"ש דלכך לא הוי ס"ס ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וספק אינו תחתיו ומשום דמוכת עץ לא שכיח וכ"כ הראשונים ע"ש בשיטה מקובצת ולפ"ז הרי נולד מהול ג"כ לא שכיח ולא חשיב ס"ס. ואפילו לפי מה שכתב הפני יהושע בקונטרס אחרון שם בשם הפוסקים דאף היכי דספק אחד לא שכיח ג"כ חשיב ס"ס ע"ש מ"מ לפמש"כ הרמב"ן במלחמות פ' ר"א דמילה בסוגיא דנולד מהול להשיב על דברי המאור שכתב דהא דתניא ביבמות (דף מ"ו) הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי כו' ר' יוסי אומר אין מטבילין אותו הטעם הוא דחיישינן שמא הוא נולד מהול. וכתב הרמב"ן דאעפ"י שדחק בעל המאור שמא נולד כשהוא מהול רחוק הוא לחוש למיעוטא דמיעוטא ע"ש ולפ"ז כיון דנולד מהול הוי רק מיעוטא דמיעוטא אפשר דלכ"ע לא חשיב בכה"ג ס"ס. אלא דא"כ יקשה ג"כ בכל הני דמבואר בגמ' סמוך מיעוטא דמפילות או מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות אף דספק אחד לא שכיח. ולכן נראה דבאמת בכל כה"ג לאו בתורת ס"ס אתינן עלה אלא בתורת רובא ומיעוטא ממש והיינו כיון דממחצה זכרים יש מיעוטא שנולדים מהולים א"כ הרי רובא ממש של נולדים אינם בני חיוב מילה דהמיעוט מצטרף למחצה דנקיבות והוי בני חיוב מילה מיעוטא. וכן הא דאמרינן ביבמות ובחולין שם סמוך מיעוטא כו' הכל הוא בתורת רובא ומיעוטא ולא בדרך ס"ס ולכן אע"ג דספק אחד לא שכיח שפיר דמי למחשב רובא. שוב מצאתי בעז"ה בספר שב שמעתתא שמעתא א' פ' י"ח שהאריך בזה והעלה כנ"ל דביבמות ובחולין הנ"ל לאו בתורת ס"ס אתינן עלה אלא משום רוב ממש ולרוב ודאי מצטרף אע"ג דספק אחד לא שכיח וע"ש שכתב בשם הריב"ש בתשובה לחלק מתי לדון בתורת רוב או ס"ס והיינו היכי דידוע בטבעו של עולם מחצה על מחצה מצטרף גם המיעוט דליהוי רובא ממש ע"ש, ועכ"פ מכיון שנתבאר דבכה"ג הוא בתורת רובא ממש ולהכי מהני אף דספק אחד לא שכיח ולפ"ז נראה ברור דגם אי נימא דנולד מהול הוי רק מיעוטא דמיעוטא וכמש"כ הרמב"ן מ"מ כי סמכינן זה למחצה דנקיבות סוף סוף הו"ל רובא לאו בני חיוב מילה ולכך אין חיוב לקרוע את הטומטום מצד חיוב מילה דשמא זכר הוא וכנ"ל

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הראשונים על שיטת ר"ת דמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ואע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכריו כו' בטומטום שנקרע כו' דהנה בברייתא דטומטום מבואר דנולד מהול אוכל בתרומה וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות ע"ש. והקשו האחרונים ע"ז דאמאי נולד מהול אוכל בתרומה דהא ע"כ צ"ל דס"ל להברייתא דנולד מהול צריך להטיף ד"ב דאל"כ אין רבותא כלל וא"כ הא הוי ספק ערל כיון דצריך להטיף ד"ב מחשש ערלה כבושה וכן הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' מילה דנולד מהול צריך להטיף ד"ב א"כ אמאי אוכל בתרומה. ועי' בספר שו"ת משכנות יעקב סי' ס"א שהאריך בזה והעלה לישב דלהברייתא הא דנולד מהול צריך להטיף ד"ב אין הטעם משום ספק ערלה כבושה אלא משום דהטפת ד"ב הוא מצוה בפני עצמה וכמו גר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב אף בלא חשש ערלה כלל וכן הוא בקטן שנולד מהול אלא דמ"מ אינה מעכבת לענין תרומה דלאו ערל מקרי. וה"ר לזה מהא דמבואר ביבמות (דף ע"א) דתושב ושכיר דפסח אתי לאתויי קטן שנולד מהול וקסבר צריך להטיף ד"ב ע"ש וקשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא והא הוי ספק ערל גמור מחשש ערלה כבושה ובע"כ צ"ל דהא דצריך להטיף ד"ב אין זה מספק ערלה כבושה ורק משום . מצות הטפת ד"ב וכמו גר ואף דלא הוי ערל מ"מ אסור בפסח מגזה"כ ורק בתרומה מותר ע"ש. והנה אף אי נימא דקטן שנולד מהול צריך להטיף ד"ב משום מצות הטפה בלא חשש ערלה כבושה כלל מ"מ בודאי דמדאורייתא צריך להטיף ד"ב וראיה ברורה דהא אסור באכילת פסח מה"ת מגזה"כ כנ"ל ועי' להרא"ש בשבת (דף קל"ה) בשם הר"ש דמלו תוך ח' אם איתא דצריך להטיף ד"ב דוחה שבת ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר קו' התו' על שיטת ר"ת מטומטום והיינו דנהי דמוכח בגמ' שם דטומטום אין חייב לקרוע ולמול מדמוקי רב כהנא הברייתא דמילת זכריו בטומטום שנקרע ונמצא זכר אך בע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דרוב נולדים לאו בני חיוב מילה נינהו כנ"ל. ולפ"ז צ"ל ג"כ דס"ל להברייתא דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב כלל או דצריך להטיף משום ספק ערלה כבושה ולפ"ז י"ל שמא נקיבה ושמא נולד מהול בלא ערלה כבושה כלל ולפיכך חייב לקרוע כנ"ל, אולם בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה דמבואר שם דנולד מהול אוכל בתרומה ובע"כ צ"ל דס"ל להברייתא דבנולד מהול ליכא חשש ערלה כבושה כלל דאל"כ היה אסור בתרומה משום ספק ערל אלא דמ"מ צריך להטיף ד"ב בתורת ודאי משום מצות הטפת ד"ב גופה כיון שלא נתקיים בו מצות מילה וכמו גר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב אף דכבר אין לו ערלה ולפ"ז להברייתא לשיטתיה באמת טומטום חייב לקרוע ולמול דהא הוי ספיקא דאורייתא דשמא הוא זכר וחייב למול ומה"ת לחומרא. ואין לומר דרוב נולדים לאו בני חיוב מילה נינהו דשמא נקיבה ושמא נולד מהול כנ"ל דהא להברייתא אפילו נולד מהול ג"כ צריך להטיף ד"ב מדאורייתא בתורת ודאי משום מצוה דהטפה גופה כנ"ל ולפ"ז הוי רק ספק השקול שמא זכר ושמא נקיבה ומה"ת לחומרא ולכך חייב לקרוע וממילא ג"כ אינו אוכל בתרומה דבר מימהל הוא וכנ"ל

מיהו ע"פ הנ"ל לכאורה עדיין צ"ע בעיקר הדין דמבואר בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה נימא ג"כ סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות והוי רובא להיתר אכילת תרומה דהא נולד מהול ג"כ אוכל בתרומה וכמבואר בברייתא שם וא"כ אמאי אין טומטום אוכל בתרומה שמא נקיבה הוא ושמא נולד מהול וכמו דאינו חייב לקרוע ולמול למ"ד דנולד מהול א"צ להטיף ד"ב כמו כן יאכל בתרומה וכנ"ל. אונס הנה המרדכי בפ' החולץ כתב דבכמה מקומות החמירו חכמים אפילו במקום ספק ספיקא והביא ראיה מהא דאשת טומטום חולצת ולא אמרינן דתנשא לשוק בלא חליצה דשמא נקיבה הוא ואם תצ"ל זכר שמא סריס הוא ואשתו פטורה מן החליצה ע"ש. והנה לפי מש"כ השב שמעתתא שם בשם הריב"ש הנה בכה"ג דספק אחד שמא זכר או נקיבה דהוא בטבעו של עולם מחצה על מחצה מצטרף הספק השני אף דהוי מיעוטא לבהדי ספק הראשון והוי בתורת רוב גמור ולא בדרך ס"ס ומ"מ מצינו דלפעמים החמירו חכמים בכה"ג. ועי' בספר ישועת יעקב אה"ע סי' קע"ב שהביא מה שתי' האחרונים על קו' המרדכי מהך דאשת טומטום אך הקשה מנפלה לפני טומטום דצריכה חליצה ממנו במקום שאין אחים וקשה שמא הוא נקיבה ושמא סריס ותי' עפ"י מש"כ בספר פני משה בשם הקדמונים דלא אמרו ס"ס להקל אלא במקום שא"א שיתברר הדבר אבל בזה היאך נתיר אותה לשוק שמא יתברר הדבר דיקרע וימצא זכר ע"ש. והן אמת דדבריו צ"ע מגמ' דיבמות (דף קי"ט) גבי סמוך מיעוטא דמפילות ע"ש וכן מסוגיא שם (דף ס"ו) גבי זכרים יאכלו והאיכא עובר אין חוששין למיעוטא וע"ש בפרש"י. ועכ"פ לפי הנ"ל הרי דלפעמים החמירו חכמים אף בכה"ג כמש"כ המרדכי או משום כיון דאפשר שיתברר הדבר ולפ"ז אפ"ל ג"כ דלענין אכילת תרומה החמירו חכמים בטומטום אף דאיכא תרי ספיקא כנ"ל אך לפ"ז צריך לחלק בין הך דאינו אוכל בתרומה לבין הא דאינו חייב לקרוע כנ"ל דלא החמירו חכמים בזה ויש לחלק בכמה אנפי. אך נלע"ד דבר נכון בזה דהנה מש"כ בספר פני משה דבמקום דאפשר שיתברר הדבר החמירו חכמים אפילו במקום