פרי יצחק חלק א קט

תרי זמני לכך מסיק ואומר כו'. אולם לפמש"כ מיושב שפיר בעז"ה והיינו דהא דאיצטריך למידרש מיתורא דהמול ימול ולא ממשמעותא דהמול לחוד אפילו מאה פעמים היינו משום דבלא יתורא דקרא אמרינן דערלה הוא דוקא בתולדה ומה שנמשך לא מקרי ערלה כלל ולפ"ז לא שייך למשמעותא דהמול כנ"ל ורק מיתורא דקרא אמרינן דבע"כ רבי קרא דמה שנמשך הוי ג"כ ערלה וצריך למול כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דאין לומר המול חדא זימנא ימול תרי זמני דכיון דדרשינן מיתורא דקרא דמשוך צריך למול ובע"כ דערלה לא הוי דוקא בתולדה אלא דמה שנמשך הוי ג"כ ערלה ממילא שוב ממשמעותא דהמול לחוד ג"כ אמרינן דאפילו מאה פעמים במשמע ורק דבלא יתורא הו"א דמה שנמשך לא מקרי ערלה כלל אולם מכיון דדרשינן מיתורא דמשוך צריך למול דבע"כ דהוי ג"כ ערלה ממילא שוב אמרינן דהמול אפילו מאה פעמים במשמע

ומעתה מיושב שפיר הך דסוגית הגמ' דילן סותרת להברייתא דמכילתא דבגמ' דילן מצריך קרא לרבות המשוך והמכילתא ממעט משוך מקרא ולפ"ז אפ"ל דבסברא זו פליגי באמת דסוגית הגמ' ביבמות ס"ל דמסברא ערלה הוא דוקא בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ וכל כמה דליכא קרא לרבות המשוך ממילא אמרינן דמשוך א"צ למול וממשמעותא דהמול אפילו מאה פעמים לא שייך לרבות דכיון דמה שנמשך לא מקרי ערלה כנ"ל אולם הברייתא דמכילתא ס"ל דערלה הוא לאו דוקא בתולדה דמסברא גם מה שנמשך אח"כ הוי ערלה וא"כ בלא קרא הוי משוך דאורייתא דממשמעותא דהמול לחוד הוא כולל אפילו מאה פעמים כנ"ל ולכך שפיר ס"ל למעט המשוך מקרא בהדיא דמלתה אותו אז יאכל בו כנ"ל: סימן לב כבוד אהובי ומיודעי הרב המאוה"ג הגאון המפורסם בשערים סוע"ה הגביר המרומם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם ליטש ראזענבוים הלוי נ"י (ז"ל) בעיר פרעשבורג בה"מ ספר שו"ת בן יהודה: יקרתו הטהור הגיעני, נועם תשובתו, חידושי תורתו, המעולפת ספירים, והנני להשיבו בעז"ה כיד ד' הטובה עלי

הנה הדר"ג עלה ונסתפק בדין מי שנולד לו טומטום אם מחויב לקורעו ולראות אם הוא זכר כדי לקיים בו מצות מילה וכתב הדר"ג דהסברא נותנת שיהיה מחויב לעשות כן דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ובהיות כן מצד הסברא יהיה חייב לקורעו לברר אם הוא זכר ולמול אותו אולם הביא הדר"ג דברי התוס' ביבמות ריש פ' הערל שכתבו בפשיטות דאין שום חיוב לקרוע את הטומטום כדי למולו אם הוא זכר וז"ל התוס' שם הערל פי' בקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמבעי לן בגמ' אי הוי ערלה כו' תדע דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכרים דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה משכחת לה בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול, ובפ"ק דחגיגה נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשבציו מבחוץ עכ"ל התוס' ע"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דאין חיוב לקרוע את הטומטום שאם ימצא זכר ימולו אותו אך התוס' לא כתבו שום טעם לדבר. והאריך כת"ר בזה להסביר הטעם דהוא משום איסור סירוס וע"פ המשנה ביבמות (דף פ"א) ר"י אומר כו' והנה דבריו יתבאר לפנינו בס"ד אח"כ

אך מתחילה אכתוב הנלע"ד בזה בעז"ה. והנה אמת שכדברי התו' ביבמות הנ"ל מצאתי ג"כ להתוס' בפסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ערל שכתבו כן וע"ש שהביאו ג"כ פירש"י הנ"ל וכתבו תדע דהא טומטום אין אוכל בתרומה אע"ג דמסברא אין חייב לקרוע ע"ש, אולם בדברי הפוסקים לא מצאתי דין זה מבואר אי טומטום חייב לקרוע וכן רבותינו בעלי השו"ע השמיטו וצ"ע ובחי' הגאון רע"ק בה' מילה סי' רס"ג הביא בשם מהריק"ש זה לשונו וז"ל מהריק"ש טומטום אין חיוב לקרוע ולמולו ופשוט עכ"ל. ולא ידעתי למה תלה הדבר במהריק"ש והן המה דברי התוס' ביבמות ריש פ' הערל ובפסחים הנ"ל. וגם באמת אין הדבר פשוט כ"כ והרי התוס' ביבמות שם הוצרכו להביא ראיות ע"ז וכן התוס' בפסחים הנ"ל כתבו רק דמסברא אין חייב לקרוע ולפ"ז אין הדבר פשוט כ"כ, ולענ"ד יש לדון בדבר ובפרט בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר שהתוס' ביבמות שם ר"פ הערל הביאו ראיה גם ע"ז דאין חייב לקרוע ולמול

ועם ביאור דבר זה יתבאר ג"כ מחלוקת הראשונים בדין כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה. דלפרש"י כל מקום שנזכר בש"ס ערל לענין תרומה וקדשים ולענין עבודה היינו אפילו מתו אחיו מחמת מילה אע"ג דא"א למול מפני הסכנה מ"מ מקרי ערל. ושיטת ר"ת הוא דערל היינו דוקא מומר לערלות שאינו רוצה למול מפני הצער אבל מתו אחיו מ"מ דא"א למול מפני הסכנה לא מקרי ערל כלל דהוי כערלות שלא בזמנה, עי' בתו' חגיגה (דף ד' ע"ב) ד"ה דמרבה ובזבחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ערל ע"ש והתוס' בריש פ' הערל האריכו להביא ראיה לפרש"י מהברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמ' דקאמר זכריו כו' משכחת לה בטומטום שנקרע כו' דלא קרינן ביה בשעת עשייה המול לו כל זכר דלא מיחייב לקרוע ולמול. ובפ"ק דחגיגה נמי אמר כו' ועי' בחי' הראשונים הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ע"ש, והנלע"ד בעז"ה לישב שיטת ר"ת, והנה בגוף הדבר שכתבו התו' דאין חייב לקרוע ולמול לכאורה צדקו דברי הדר"ג דצע"ג לכאורה דמצד הסברא נראה בודאי דחייב לקרוע כדי שאם הוא זכר ימול דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא. ואני מוסיף דהא התוס' שם הביאו ראיה ספ"ק דחגיגה דגם בטומטום שבציו ניכרות מבחוץ דהוא ודאי זכר אין חייב לקרוע ולמול וזה בודאי טעמא בעי וצע"ג

ומתחילה אני אומר בטומטום סתם שאין בציו ניכרות מבחוץ שהתו' הביאו ראיה מגמ' שם דאין חייב לקרוע ולמול, נלע"ד לומר טעם הגון ע"ז דאף דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא מ"מ נראה דזהו לאו ספק השקול הוא דהא אמרינן בכ"מ בש"ס דכל הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקיבות והנה בזכרים גופיה יש מיעוטא שנולדים מהולים וא"כ אמרינן סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות הרי רוב הנולדים לאו בני חיוב מילה נינהו וכה"ג מפורש ביבמות (דף קי"ט) סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא וכן ביבמות שם (דף ס"ו) גבי זכרים כולן יאכלו וע"ש בפרש"י וכן בחולין (דף ע"ז) סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא וע"ש בפרש"י שכתב הילכך וולד זה ספק זכר ספק נקיבה ואם תצ"ל זכר הוא שמא נדמה הוא ע"ש, וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דממחצה זכרים יש מיעוטא שנולדים מהולים אמרינן סמוך מיעוטא דנולדים מהולים למחצה דנקיבות והו"ל בני חיוב מילה רק מיעוטא והיינו דהוי ס"ס שמא נקיבה ואם תצ"ל זכר שמא נולד מהול ולכך אין חייב לקרוע את הטומטום מצד חיוב מילה. והנה לא מבעי אי נימא דנולד מהול א"צ להטיף דם ברית דבודאי י"ל דהוי ס"ס כנ"ל. אולם אפילו אי נימא דגם נולד מהול צריך להטיף ד"ב עכ"פ מ"מ הא מבואר בשבת (דף קל"ה) דזהו ג"כ רק מספיקא דחיישינן שמא ערלה כבושה היא דקי"ל כרבה שם וא"כ הרי עדיין איכא מיעוטא שנולדים מהולים לגמרי בלא ערלה כבושה כלל ולפ"ז נהי דקטן שנולד