פרי יצחק חלק א קז

סגי היינו רק בנולד מהול אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול שנימול שלא לשם גירות אין לו תקנה כלל ולפ"ז כיון דאמר ר' יהודה מטבילין אותו בע"כ דבחדא סגי דאי בעי תרתי מילה וטבילה שוב אין לו תקנה כלל לכ"ע כנ"ל

אולם ראיתי להרמב"ן במלחמות בפ' ר"א דמילה שם שכתב ז"ל ואפילו לדבריו יש ללמוד שצריך להטיף ד"ב מן המתגייר כשהוא מהול שכיון שאמר ר' יוסי שאינו גר כו' אלא במילה וטבילה ולא גמרינן מאמהות אף זה אם אין מטיפין ממנו ד"ב במה יכנס כו' הרי בטבילה בלבד אינו גר ע"ש והנה לפי דבריו שהכריח מזה גופיה מדבעינן מילה וטבילה ע"כ דצריך להטיף ממנו ד"ב נמצא לפ"ז דמאן דס"ל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ד"ב בע"כ ס"ל באמת ג"כ דבחדא סגי ולפ"ז מיושב שפיר הא דפריך בגמ' פשיטא כיון דאמר ר' יהודה בחדא סגי דאפילו אי נימא דס"ל לר"י דא"צ להטיף ממנו ד"ב מ"מ הרי מזה גופיה מוכרח דבחדא סגי כנ"ל והנה לפמש"כ הרמב"ן כנ"ל נמצא דהא דפליגי ב"ש וב"ה בשבת שם בגר אם צריך להטיף ד"ב פליגי באמת בזה גופיה אם צריך מילה וטבילה או בחדא סגי כנ"ל ולכאורה הוא דוחק אכן י"ל דבאמת פליגי בזה ולשיטתייהו אזלי דהנה לפי המתבאר בסוגי' דיבמות (דף מ"ו) דלענין אם טבל ולא מל ה"ז גר תלי' בפלוגתא אם דנין אפשר משאי אפשר דר' יהושע ס"ל טבל ולא מל ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו ומבואר שם דאם אין דנין אפשר משא"א לא ילפינן מאמהות ע"ש והנה ביבמות (דף ס"א) פליגי ב"ש וב"ה לענין פו"ר דב"ש ס"ל שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקיבה ומפרש בגמ' דב"ה ילפי מברייתו של עולם וב"ש לא ילפי משום דאין דנין אפשר משא"א נמצא דב"ה ס"ל דנין אפשר משא"א. ולפ"ז ניחא שפיר דב"ש וב"ה דנחלקו בגר אי צריך להטיף ד"ב פליגי באמת בזה גופיה אם בטבילה לחודיה סגי דב"ש לטעמייהו דס"ל אין דנין אפשר משא"א ולא ילפינן מאמהות וא"כ לא סגי בטבילה לחוד דבעי מילה ג"כ ולכך ס"ל בע"כ דצריך להטיף ממנו ד"ב וכמ"ש הרמב"ן וכנ"ל אולם ב"ה אזלי לטעמייהו דס"ל דנין אפשר משא"א וממילא ילפינן מאמהות דטבל ולא מל ה"ז גר ולכך ס"ל בגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב כנ"ל

נחזור לענין כבר נתבאר לנו דשי' הר"ח והרמב"ם הוא כשי' בעל העיטור דבגדול ליכא ערלה כבושה כנ"ל. ויש לסמוך לזה ג"כ ממש"כ בשיורי כנה"ג בשם ר"א ממיץ והרקאנטי דהא דאמר בגמ' מל ולא פרע כאילו לא מל היינו דוקא בקטן אבל לא בגדול ונראה ג"כ משום דעור הפריעה הוא דק ולכשנעשה גדול תכלה מאליה וכן י"ל גבי ערלה כבושה דהוא דק ודבוק בבשר דלכשנעשה גדול תכלה מאליה ועכ"פ כיון דבגדול ליכא ערלה כבושה ולפ"ז נראה דנולד מהול שלא הטיפו ממנו ד"ב עד שנעשה גדול יש מקום להקל בעת הדחק דהרי אף בקטן הוא מחלוקת הראשונים אם צריך להטיף ממנו ד"ב אלא דהרא"ש ביבמות שם כתב דנהגו להטיף ד"ב ולפ"ז כשלא הטיפו ממנו ד"ב עד שנעשה גדול הרי יש לצרף בזה גם כן דעת הראשונים הנ"ל דבגדול ליכא ערלה כבושה כלל ואף דלכאורה נהי דבגדול ליכא ערלה כבושה מ"מ כיון שנולד בערלה כבושה א"כ סוף סוף הרי הערלה כלה מאליה ולא נימול כדין. אך באמת הרי השג"א בתשובה האריך בזה לה"ר דבנימולין שלא כדין ג"כ א"צ להטיף ד"ב ע"ש: סימן לא בדין קטן שנולד מהול ואח"כ נמשכה ערלתו או שנעשה מסורבל בבשר עד שחזר הכשר וחופה את העטרה אם הוי כשאר משוך ובעל בשר דא"צ למול כ"א מדרבנן או דילמא דבכה"ג צריך למולו מן התורה

תשובה בס"ד. כבר נסתפק בדבר זה הט"ז ביור"ד סי' רס"ד סק"ט. ז"ל ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו ד"ב ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור מלמעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי. מי נימא דצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן אין שייך לומר שכבר היה נימול כראוי מה"ת דבאותה שעה לא הי"ל ערלה כלל ודמי לכיסוי הדם כו'. ה"נ ממש כן הוא דלא איכפת לן במה שלא היה ראוי למול בשעתו דמ"מ החיוב בא עליו אח"כ אפילו מן התורה. או דלמא דשאני הכא דמן התורה אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ עכ"ל ע"ש. ונלע"ד לפרש עיקר ספיקתו בקצרה והיינו בהא דקי"ל דמשוך א"צ למול רק מדרבנן וכמבואר ביבמות (דף ע"ב) אי נימא דהטעם הוא משום דמה"ת א"צ למול רק פעם אחת ולכך מכיון שכבר נימול שוב א"צ למולו שנית ולפ"ז בנולד מהול שלא הי"ל ערלה ולא נתקיים מצות מילה עדיין אם אח"כ נמשך ערלתו צריך למול מה"ת דאין נ"מ בין ערל מלידה או שהעלה ערלה אח"כ. או דלמא דעיקר הטעם דמשוך א"צ למול רק מדרבנן ומשום דלא חייבה התורה למול רק הערלה בתולדה אבל מה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה מה"ת לענין שיהיה צריך למול. ולפ"ז גם נולד מהול שנמשך העור אח"כ ע"י סרבול בשר וכדומה ג"כ א"צ למול מה"ת ומשום דמה שנמשך אח"כ לא מקרי ערלה כלל. ונ"מ לדינא באם כשמתקשה לא נראה מהול לגמרי רק קצת וכמש"כ הט"ז וע"ש בשו"ע והנה בשו"ת שג"א סי' נ"ה הביא ספיקת הט"ז הנ"ל וכתב דפשיטא ליה דנולד מהול שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר וא"צ שיהיה נראה רוב העטרה כו' וראיה ברורה מהא דאמר בפ' הערל (דף ע"א) אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה כו' מנין ליתן את האמור של זה בזה כו' ת"ל אז אז לג"ש ופריך הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה כו' והרבה דחקו התם אמוראי בהא והשתא אי ס"ד דכל כה"ג צריך למולו מה"ת בנמשך העור כיון שלא נימול עדיין בשום פעם כראוי הא משכחת לה זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון שנולד מהול ונמשך העור בין עשייה לאכילה דעכשיו חל עליו מצות מילה לאחר עשיה בשעה שנמשך אלא ודאי דכל כה"ג לא חל עליו מצות מילה מה"ת אע"פ שלא נימול עדיין בשום פעם ודינו כמהול ואח"כ נמשכה שא"צ למולו מה"ת אלא מדרבנן ע"ש

אמנם האחרונים הביאו מכילתא מפורשת דמשמע מינה דדוקא בשנימול תחילה כמצותו אז אי נמשך אח"כ ערלתו א"צ למול מה"ת רק מדרבנן וז"ל המכילתא פרשה ט"ו דבר אחר ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה עכ"ל ע"ש. ומשמע בהדיא דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר נימול כהלכתו ואח"כ חזר הבשר וחפה את העטרה הוא דאינו מעכבו מלאכול בפסח הא אי לא נתקיימה בו מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח. ובע"כ דגם מה שנמשך ערלתו אח"כ מקרי ערלה אף דלא הוי בתולדה אלא דגזה"כ הוא דמכיון שנתקיימה בו מצות מילה פעם אחת א"צ למולו שנית ועי' בס' נחל איתן ה' תשובה הלכה ואו ע"ש

ונראה לענ"ד בזה דמדברי המכילתא אין ראיה כלל ומשום דסוגית הגמ' בע"כ סותרת לדברי המכילתא הנ"ל. והנה ראיתי בספרי האחרונים למי שכתב דהא דמבואר בגמ' יבמות שם דמשוך א"צ למול מה"ת ורק מדברי, סופרים הוא ע"פ המכילתא הנ"ל מדרשא דמלתה אותו אז יאכל בו אולם לענ"ד הדברים מתמיהים חדא דאמאי לא הביא הגמ' שם בסוגיא דמשוך הברייתא דמכילתא הנ"ל לסיועי לר"ה דמשוך הוי רק דרבנן ועוד דמעצמו הוא מוכרע דבע"כ לא ס"ל לסוגית הגמ' הך דרשא דמכילתא הנ"ל דבאמת סוגית הגמ' ביבמות