פורת יוסף (שלופר) צד

איסור חדש משום דחמץ אסור בהנאה והוי איסור חמור וחל על איסור קל דטבל אינו אסור בהנאה וא"כ זהו רק לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן דאיסור חמור בלחוד בלא כולל אינו חל על איסור קל א"כ בלא"ה לא קשה קושיית הירושלמי כמו שביארתי: והשתא א"נ כשיטת הראב"ד דהוספת הזמן מיקרי איסור מוסיף וחייל א"כ הא הדרא קושיית הירושל' לדוכתא דאמאי לא אכלו מצה מחדש דהא שפיר מצי לחול חמץ על חדש משום דהוי איסור מוסיף דמצד איסור חדש אינו אסור רק ביום ט"ז ומצד איסור חמץ אסורה לעולם וע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ם דהוספת הזמן דלהבא לא מקרי כולל וא"כ ניחא כמו שביארתי: י אך עדיין י"ל כשיטת הראב"ד דהוספת הזמן דלהבא מיקרי מוסיף והא דלא אכלו מצה מחדש הוא דהנה המפרשים הקשו מאי פריך הירושלמי הא מבואר בתמורה (דף ט"ז) שבימי אבלו של משה נשתכחו ש' הלכות וחד מינייהו שיעורין א"כ כיון דלא ידעו השיעור של מצה איך מצי לאכול מחדש הא צריכין לחוש דילמא יאכלו מעט פחות מכשיעור או יותר מכשיעור א"כ הא יאכלו חדש שלא במקום מצוה והנ"ל ליישב דהירושלמי לשיטתו פריך שפיר דאמרינן (בריש פ"ב דשבועות) מה אנן קיימין אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אף ר"ע, מודה ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודה אלא כי אנן קיימין כו' פתר לה כר"ע דאמר כל שהוא אכילה (ונ"ל דצ"ל פתר לה כר"ש דאמר כ"ש אכילה] נמצא מבואר דלשיטת הירושלמי סובר ר"ע כר"ש דכ"ש למכות: והנה האחרונים נסתפקו אליבא דר"ש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במ"ע דאכילה יוצאין בכ"ש או דבמ"ע דאכילה גם ר"ש מודה דבעינן כזית והנ"ל דתליא בהא דאי נימא דסתם אכילה דקרא הוא בכ"ש לר"ש רק דלקרבן הילכתא דבעינן כזית א"כ ה"ה דיוצאין במ"ע דאכילה ג"כ בכ"ש אבל אי נימא דסתם אכילה דקרא הוא בכזית אף לר"ש רק דלענין מלקות אתיא הילכתא לחייב בכ"ש א"כ לענין מצות עשה בעינן כזית: והנה הגרע"א בסוף דו"ח מיישב קושיית התוס' בשבועות (דף כ"א) בד"ה ולא אמרו דהקשו הא לענין קרבן מודה ר"ש דבעינן כזית ותי' דלק"מ דהכא ס"ל להגמ' דלר"ש סתם אכילה דקרא בכ"ש אלא דלענין קרבן היה ההלכה דלא מחייב רק על כזית וכיון דאכילה דקרא בכ"ש מפרשינן כשאומר שלא אוכל דדעתו על כ"ש כסתם אכילה דקרא וא"כ הוי כפירש שבועתו וממילא חייב כיון דעבר על שבועתו כמו בנשבע שלא יזרוק וזרק עיי"ש וא"כ כיון דטעמא דר"ע דסובר דבשבועה חייב בכ"ש משום דאכיל' דקרא הוא בכ"ש לדידי' א"כ ה"ה אף לענין מ"ע דאכיל' יוצאין בכ"ש א"כ שפיר מקשה הירושלמי אליבא דר"ע לשיטתו אמאי לא אכלו מצה מחדש דיבוא עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש דליכא לשנויי משום דנשתכחו שיעורין דהא אליבא דר"ע לשיטתו לא בעינן גם במ"ע שיעור אכילה ויוצא בכ"ש משא"כ לשיטת הש"ס דילן בשבועות (דף כ"א) דר"ע אינו סובר כר"ש דכ"ש למכות א"כ בלא"ה לא קשה אמאי לא אכלו מצה מחדש משום דנשתכחו השיעורין לכך סובר הש"ס דילן דעשה דלפני הדיבור חמיר: והשתא א"ש המשך הדברים הא דשאלן ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ מהו משום דר' עקיבא רצה להוכיח כשיטתו דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו בזמן הבית כדמוכח מקרא דוהנותר ממנו עד בוקר דלא איצטריך לר' עקיבא להורות דאין שורפין קדשים ביו"ט וע"כ דאתא לנתק לעשה א"כ מוכח דלאו שאב"מ היו לוקין עליו אמנם א"נ דחצי שיעור מותר מה"ת אינו מוכח כלל דאיצטריך קרא דוהנותר להורות שלא ישרף אף חצי שיעור לכך שאלן ר' עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ מהו ופשטו ליה ממעילה ולכאורה קשה אמאי לא פשטו מהא דהבא על חמש נשיו נדות וע"כ דס"ל דאינו לשחיטה אלא לבסוף כנ"ל והשתא תקשה דל"ל קרא דלה' למעט דאם שחט השעיר המשתלח בחוץ פטור ת"ל דאין איסור חע"א וע"כ דהוספת הזמן דלהבא מיקרי כולל כנ"ל א"כ קשה אמאי לא אכלו מצה מחדש כיון דאיסור חמץ חל על חדש משום הוספת הזמן דלהבא וע"כ צ"ל דלכך לא אכלו משום דנשתכחו שיעורין א"כ מוכח דח"ש אסור מה"ת א"כ הא מוכח כשיטת ר' עקיבא דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו בזמן הבית ודו"ק: מערכה יד א גרסינן בפסחים (דף ס"ו) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו שלחו וקראו לו כו' הנה הדקדוקים רבו בזה רק קצתם אזכיר מה דקאמרו שכחו ולא ידעו אם שכחו ממילא שלא ידעו גם למה דייק שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שמעי' ואבטליון מה נ"מ לנו לידע בזה: ב והנ"ל דהנה הבני בתירה היה להם לידע שפסח דוחה שבת לפי מאי דס"ל בהלכה אחרת רק ששכחו ההלכה ההיא ומכח זה לא ידעו אם פסח דוחה שבת דהנה לכאורה יש להוכיח דפסח דוחה שבת דהא בשבת (דף פ"ז) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וקחשיב שם ראשון למעשה בראשית וכיון שהיה ר"ח ניסן בשנה השנית ביום א' ה"ל י"ד בשבת וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ומאי מספקא להו: אך י"ל דמפסח מדבר אין להוכיח דשחיטת הפסח דוחה שבת דגרסינן בחולין (דף י"ז) כי ירחיב ד' אלהיך את גבולך כו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה כו' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להם משנכנסו לארץ נאסר להן כו' ופריך הגמ' בשלמא לר' ישמעאל היינו דכתיב ושחט את בן הבקר אלא לר"ע מאי ושחט קדשים שאני נמצא מבואר דלר"ע היה מותר להם בשר נחירה במדבר רק דבקדשים בעינן שחיטה: ונקדים עוד הא דגרסינן בחולין (דף ל"ג) אמר ראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנים עכו"ם על בני מעיין מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מלתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי ונקדים עוד דברי התוס' בשבת (דף ק"ו) בד"ה חוץ מחובל דהקשו לר' יהודה דס"ל דמקלקל בחבורה פטור ופוטר בחובל וצריך לכלבו דא"כ אמאי מחייב בשוחט בשבת הא כל שוחט הוי מקלקל כמבואר בחולין (דף ח') ותי' הר"ת דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל בחובל וצריך לכלבו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית החבורה בא הדם אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי עכ"ל וא"כ לפ"ז אין להוכיח מפסח מדבר דפסח דוחה שבת דבמדבר שפיר מותר לשחוט בשבת את הפסח משום דאין בשחיטת הפסח שום חילול שבת דהוי מקלקל דהא כיון דלר"ע הי' מותר בשר נחירה א"כ כמו דחזינן דס"ל להגמ' דבעובד כוכבים כיון דלא נאמר בהו מצות שחיטה אינו ניתר להם בשחיטה כל זמן שהיא מפרכסת עד שמתה א"כ נראה דה"ה במדבר בישראל דלא נאמרה עדיין מצות וזבחת רק דבנחירה סגי להו דאינה ניתר להם הבהמה בשחיטה כל זמן שהיא מפרכסת עד שתמות: