פורת יוסף (שלופר) צב

מוקמי' ליה דבעי כחתימת פי האמה דהוי טפי אפי' מגריס כדמוכח בסמוך עכ"ל: אך ז"א דהתוס' לקמן בנדה (דף נ"ה) הקשו אהא דקאמר הגמ' זוב דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא כו' ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא מידי, דהוי אשרץ אמר ר"ב בר אביי במגע לא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע כי איצטריך קרא למשא והקשו התוס' וא"ת למשא נמי לא איצטריך מהאי טעמא דלא גרע מש"ז דהא בזב קיימינן ואיכא למ"ד ב"ק (ד' כ"ה) ש"ז של זב מטמא במשא אפי' בלא ציחצוחי זיבה מק"ו ומה טהור בטהור פי' רוק טמא בטמא טמא בטהור שכבת זרע א"ד שיהא טמא בטמא כו' עי"ש: וע"כ צ"ל בישוב קושיית התוס' לפי מה דאיתא לעיל (ד' מ"ג) אמר רב חנילאי משום ר"א בר"ש ש"ז לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה כו' עיי"ש דמוקי ר"פ זה בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דון מינה ומינה אי אמרינן דון מינה ואוקי באתרא וא"כ א"ש די"ל דהך מ"ד דסובר דש"ז של זב מטמא במשא סובר כהך תנא דאמרי' דון מינה ומינה וא"כ ש"ז לרואה בכעדשה א"כ א"ש דאיצטריך קרא דזובו טמא להורות דזוב מטמא לאחרים במשהו דאי משום דלא גרע מש"ז ה"א דבעינן בכעדשה כמו בש"ז גופא לכך כתיב קרא דזוב מטמא במשהו דאף דס"ל לר' נתן דזב צריך כחתימת פי האמה הוא רק שיהי' טמא מתורת, רואה טומאת שבעה בעינן שיעורא דחתימת פי האמה אבל לענין לטמא במגע ובמשא בזה מטמא בכל שהוא ג"כ ועי' לעיל תוס' נדה (דף כ"ב) ד"ה למימרא. ו והשתא לפ"ז נסתרה תירוצי הנ"ל דלכך איצטריך קרא בשרץ דאינו מטמא יבש ולא ילפינן מזב משום דזב קיל דבעי כחתימת פי האמה ז"א דהא הא דבעינן כחתימת פי האמה הוא דווקא שיהא טמא מתורת רואה אבל לענין לטמא במגע כשרץ מטמא במשהו ג"כ א"כ עדיין תקשה הא זב חמור טומאתו משרץ וא"כ ל"ל קרא בשרץ דאינו מטמא יבש ניליף בק"ו מזב וע"כ צ"ל דיסברו ר"ג ור"י כהך מ"ד בב"ק (דף כ"ה) הנ"ל דש"ז של זב אינו מטמא במשא א"כ לדידהו בלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דזובו טמא להורות דזוב מטמא כתי' הגמ' א"כ לדידהו באמת זוב אינו מטמא רק כחתימת פי האמה כיון דלית לן ילפותא א"כ צריכין לומר דשוה טומאת אחרים לטומאת ראיה וא"כ א"ש הא דאיצטריך קרא בשרץ ולא ילפינן מזב: והנה בב"ק (דף כ"ה) הנ"ל מבואר דהך פלוגתא אי ש"ז דזב מטמא במשא תליא בפלוגתא דר"ט וחכמים אי אמרינן דיו היכא דמיפריך ק"ו דקאמר שם הגמ' א"ל ר"פ לאביי והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מיפריך ק"ו דתניא קרי בזב מנין ודין הוא מה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור א"ד שיהא טמא בטמא וקא מייתי לה בין למגע בין למשא ואמאי נימא אהני ק"ו למגע אהני דיו לאפוקי משא ומסיק הגמ' דלמגע לא איצטריך קרא דלא גרע מגברא טהור א"כ א"נ דיו מיפריך ק"ו לכך לא אמרינן דיו א"כ זהו לר"ט אבל לרבנן דס"ל דאמרינן דיו אף היכא דמיפריך ק"ו א"כ ש"ז של זב אינו מטמא במשא הרי דמוכח דר"ג ור"י ס"ל כרבנן דאמרינן דיו אף היכא דמיפריך ק"ו: והנה ביבמות (דף ו') רצה הגמ' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מהא דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה ת"ל כו' נאמר כאן מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחוקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמורים להלן בב"ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו טעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי אלמא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אמר רשב"א האי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דמייתי בק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה כו' שבת שנדחה מפני עבודה א"ד שיהא רציחה דוחה אותה והקשו התוס' נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתא כר"ט דאמר היכא דמיפריך ק"ו לא אמרי' דיו: הרי מבואר דלרבנן דס"ל א דהיכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו א"כ ליכא למימר דלכך איצטריך קרא להורות דאין שרפת בת כהן דוחה שבת משום דהוי ילפינן ק"ו מרציחה דהא יש לומר דיו מה רציחה אינו אלא בשב ואל תעשה וע"כ משום דה"א דעשה דוחה ל"ת הרי דמוכח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ כיון דמוכח דס"ל לר"ג ור"י דהיכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו ע"כ דס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ ע"כ ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כנ"ל וא"כ מוכח דס"ל דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר וא"כ לא משכחת לה נותר ע"י מעשה וא"כ תקשה ל"ל קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה וע"כ דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו: ז אך עדיין י"ל דר"ג ור"י ס"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו והא דאיצטריך קרא והנותר ממנו עד בוקר אף דבלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דשרפת נותר ודוחה לל"ת ועשה דיו"ט משום דמשכחת לה גוונא דמחמת איסור יו"ט יהא מחויב לבער נותר ביו"ט והוא לפי מה דמבואר ביומא (דף ע"ד) דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר מדאורייתא א"כ משכחת לה שיהא מחויב לשרוף נותר ביו"ט כגון שניתותר לו כזית נותר דה"א דמחויב לשרוף חצי זית נותר דמשום איסור יו"ט ליכא דהא חצי שיעור מותר מה"ת ומ"ע דשרפת נותר קיים בזה דהא כשישתייר החצי זית א"כ הא אינו חל על החצי זית מ"ע דשרפת נותר כמבואר בפסחים (דף מ"ט): וא"ל הא אף לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת אעפ"כ לא שייך לומר שיהיה מותר לשרוף ביו"ט מכזית נותר חצי זית לפי מה דמבואר בשבת (דף צ"ד) איתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר"נ אמר חייב ר"ש אמר פטור ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה ר"ש אמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה אמר ר"ש מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מ"ל הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה אלמא אף דהשיעור להוצאת שבת הוא בכזית אעפ"כ כיון דאהני מעשיו במה שהוציא החצי זית לענין שלא יטמא מיחשב. החצי זית כשיעור שלם וחייב כן ה"נ אף דשרף רק חצי זית אעפ"כ כיון דאהני מעשיו שלא לעבור על נותר עוד מיחשב כשיעור שלם ואסור אף לר"ל ז"א לפי מה שביארתי במ"א דהא דאמרינן דכיון דאהני מעשיו לענין המצוה מיחשב כשיעור שלם וחייב הוא רק לענין הלאו דל"ת כל מלאכה אבל לא לענין העשה דשבת שבתון והוא דבשלמא לענין הלאו דל"ת כל מלאכה שפיר י"ל אף דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח אעפ"כ הא הלאו דל"ת כל מלאכה אינה תלוי בשביתת הגוף דהפועל רק דתלוי בשם הפעולה דמה שהוא בשם מלאכה חל עליו הלאו דל"ת כל מלאכה א"כ ה"נ אף דבהך עשיה אין בה טורח אעפ"כ כיון דמקיים בה מצוה חל על הפעולה שם מלאכה והוי בכלל הל"ת אבל לענין העשה דשבת שבתון דאינו תלוי בשם הפעולה רק דתלוי בשביתת הגוף דהפועל א"כ הא לענין שביתת הגוף דהפועל לא שייך לחלק בין אם יש בהך עשיה מצוה אז לא כיון דהמלאכה בעצמותה אין בה טורח והרי הגוף שובת באמת א"כ מאי נ"מ אם מקיים בזה מצוה או לא ומעתה א"ש דאף דמוכח לר"ע מהקרא דעולת שבת בשבתו דאין שרפת נותר דוחה יו"ט אעפ"כ ה"א דזהו רק אם שורף כזית דאיכא בזה עשה דשבת שבתון ג"כ לכך אין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל אם שורף ח"ש דאין בזה עשה רק ל"ת ה"א דאתי עשה דשרפת נותר ודוחה ל"ת דיו"ט לכך איצטריך קרא דוהנותר: