פורת יוסף (שלופר) צא

פסח שני שלהן היה ותירוצו של התוס' לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם וע"כ צ"ל כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח דבלא"ה ה"א דיעשה פסח ואין לומר הא אינו יכול לאוכלו ז"א דיכול לאוכלו ע"י תערובות שיערב הפסח ברוב חולין א"כ הא לענין איסור דאוכל קדשים בטומאה מותר לאכול כל התערובות משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהיא מן הרוב היתר ואעפ"כ כשאוכל את כולם יצא ידי חובתו משום דלענין חיוב אכילת פסח כשאכל את כולן הא איגלאי מילתא דאכל הפסח ג"כ דהא שם פסח לא פקע מינה ע"י התערובות וא"כ ה"א דמחוייב לעשות פסח אף בטומאה רק דיאכלנו ע"י תערובות לכך איצטריך קרא הרי דמוכח מזה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך ההיתר להיות איסור וא"ל הא עדיין משכחת לה נותר ע"י מעשה אף להך שיטה כגון שלקח כזית פסח שנאסר ועירבו ברוב חולין ולא אכל וניתותר דע"י מעשה שלו שעירבו חל עליו הלאו דלא תותירו על הך כזית דבלא"ה לא היה חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דארי' דאיסורא רביע עלה דאי איפשר לאוכלו אבל השתא דעירבו ויכול לאוכלו משום דעל כל חתיכה תלינן שהיא מרוב היתר א"כ כיון דיכול לאוכלו שוב חל עליו הלאו דלא תותירו על הך כזית ז"א דבאמת נ"ל ברור דבכה"ג אינו חל עליו הלאו דלא תותירו כיון דהא כל ההיתר דאכילה הוא רק משום דתלינן שהוא מרוב היתר אבל בעצם הך כזית פסח גופה נשאר באיסורו א"כ לא שייך לומר דחל עליו החיוב לאכול התערובות משום דידעינן שיש כאן בהתערובות כזית פסח כיון דהאי כזית אסור באכילה וכל עיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דהוא מן החולין א"כ על הך כזית פסח הא אינו חל עליו החיוב לאוכלו]: ד אמנם זהו דווקא א"נ דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל א"נ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו מוכח כלל דבלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח להורות דאף טמא שרץ דחזי למיכל לאורתא ג"כ פטור מלעשות פסח והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ נ"ל דתליא בהא דהנה לקמן (דף צ"ג) מפ' רש"י טעמא דעולא דסובר דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ דלא פטרי רחמנא אלא בטומאה דלא חזי לאורתא ולכאורה צ"ל דא"כ תקשה למאן דסובר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ תקשה למה נקט הקרא דווקא טמא לנפש ולא טמא שרץ כיון דאף טמא שרץ נדחה לפסח שני אך י"ל דהנה הרמב"ם בריש (פרק ז' מה' ק"פ) פסק דהא דקיי"ל דאם רוב הציבור טמאים עושים הפסח בטומאה הוא דווקא אם הם טמאים טומאת מת אבל לא טומאת שרץ ועי' בלח"מ שם (ובפ"א מה' ק"פ הלכה ב') והנה הגמ' לעיל (דף ס"ו) יליף מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא לנפש דאיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה וא"כ א"ש דלכך נקיט קרא טמא לנפש הואיל ודרשינן מהאי קרא איש נדחה ואין ציבור נדחין ועושין בטומאה ואי הוה כתיב טמא שרץ לא הוה יכולין למידק מיניה דציבור עבדי בטומאה דהא לדעת הרמב"ם גם ציבור לא עבדי בטומאת שרץ: אמנם זהו דווקא א"נ דילפינן דפסח דוחה טומאה מאיש איש אבל לפי מה דמבואר לקמן (דף ע"ז) דילפינן הא דפסח דוחה שבת וטומאה ממועדו דמשמע מועדו אפי' בטומאה וא"כ כיון דהאי איש איש לא קאי כלל להורות דפסח דוחה טומאה א"כ תקשה למה כתיב טמא לנפש דווקא וע"כ דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והנה בתוס' לעיל (דף ס"ו) בד"ה מה מועדו כתבו דתנאי היא דאיכא דיליף לה ממשמעות דמועדו ואיכא דיליף לה מאיש איש עי"ש אמנם מהתוספות במנחות (דף נ') בד"ה תעשה מבואר דאף אי דרשינן לה ממשמעות דבמועדו אעפ"כ איצטריך הך קרא דאיש איש למידרש מיניה דפסח דוחה טומאה ועיין בצאן קדשים שכתב לבאר דברי התוס' דמשום הכי איצטריך גבי פסח תרי קראי כיון דטומאה הותרה בציבור הוה דרשינן מחד קרא רק על דחיית טומאה לחוד ולא על דחיית שבת לכך איצטריך קרא דאיש איש להורות דקאי האי במועדו לענין דחיית שבת דלענין טומאה לא איצטריך דהא נפקא לן מאיש איש א"כ לפ"ז שפיר איצטריך האי טמא לנפש להורות דציבור עבדי בטומאה לכך כתיב קרא לנפש דווקא: אמנם לכאורה צריכין להבין דל"ל קרא להורות דפסח דוחה שבת הא בלא"ה ידעינן לפי מה דמבואר בתוס' פסחים (דף מ"ז) ובחולין (דף קמ"א) דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הלאו אינו לוקה משום דהעשה דוחה להל"ת רק דהעשה אינו דוחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובפסחים (דף נ"ט) מבואר דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה שאין בו כרת וא"כ ל"ל קרא הא בלא"ה ידעינן דמותר לשחוט הפסח בשבת משום דאתי עשה דפסח ודוחה לל"ת דשבת ואף דשבת הוי עשה ול"ת אעפ"כ כיון דהל"ת דשבת נדחה מפני העשה דפסח רק דהעשה דשבת אינו נדחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ בזה שוב צ"ל דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה להעשה דשבת שאין בו כרת דהא על העשה דשבת ליכא חיוב כרת רק דעל הל"ת מחוייב כרת אמנם א"נ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שפיר איצטריך קרא להורות דפסח דוחה שבת כיון שבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת רק דפסח דהוי עשה שיש בו כרת ידחה א"כ כיון דצריכין לדון לענין דחיית הל"ת דשבת ג"כ מצד החומר שיש בו כרת א"כ שוב אין בכחה לדחות מחמת החומר דכרת העשה דשבת ג"כ. נמצא מבואר דהך דינא אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ או לא תליא בהא אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לכך שאלן ר"ע לר"ג ור"י אבר המדולדלת בבהמה מהו דמזה יהיה מוכח האיך ס"ל אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהנה הם השיבו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדלת באדם שהוא טהור ורואים אנו שהדברים ק"ו: ה ולכאורה ק"ל ל"ל לר"ג ולר"י למילף מק"ו דאדם הא בחולין (דף קכ"ז) יליף הגמ' דאבר המדולדל בבהמה טהור מהא דכתיב כי יפול עד שיפול וא"כ אמאי לא השיבו לו מקרא וע"כ צ"ל דהתוס' בחולין שם הקשו הא האי קרא בשרצים כתיב ותי' דהכי דריש כי יפול מהם במותם ואמר לעיל (דף ע"ז) מיתה עושה ניפול וא"כ ממילא שמעינן דקודם מיתה אינו עושה ניפול ואבהמה דרשינן ליה התם והנה הגמ' לעיל (דף ע"ד) פריך והא האי קרא בשרצים כתיב א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה ואכתי מיבעי ליה כעין מיתה לחין מטמאין יבשין אין מטמאים תרי במותם כתיבי והקשו התוס' שם הא אכתי צריכי לכדדרשינן לקמן (דף קכ"ח) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא ת"ל במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא וא"כ א"ש די"ל דר"ג ור"י ס"ל דלא ילפינן תרווייהו מהאי קרא דבמותם וא"כ אינן יכולין למילף בהמה באם אינו ענין די"ל דקאי האי קרא דבמותם לגופיה להורות דכעין מיתה לחין מטמאין ובמותם השני בא להורות מה מיתה שאינו עושה חליפין ול"ל קרא יתירה לבהמה לכך ילפי דאבר המדולדל בבהמה טהור מק"ו דאדם והנה בנדה (דף נ"ה) איתא אבל הזוב והרוק והשרץ כו' מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ומפרש הגמ' זב דכתיב רר בשרו כו' שרץ במותם אמר רחמנא כעין מיתה: ולכאורה ק"ל ל"ל קרא בשרצים דאינו מטמא יבש ניליף בק"ו מזוב דמטמא במגע ובמשא כמבואר בנדה (דף נ"ה) אעפ"כ אינו מטמא יבש שרץ שאינו מטמא במשא לא כש"כ שאינו מטמא יבש אך אפשר לומר דשרץ חמור שכן מטמא בכעדשה משא"כ בזב דבעינן חתימת פי האמה דהוי טפי מכעדשה כמו דהקשו התוס' בפסחים (דף ס"ז) בד"ה כי האי גוונא כו' תימא לרשב"א אכתי שרץ חמור שמטמא בכעדשה משא"כ בזב דכר"נ