פורת יוסף (שלופר) פח

בב"א משום דהוי איקבע איסורא דבזה אף הרמב"ם מודה דאסור מדאורייתא כמבואר באחרונים ז"א דהא לא הוי איקבע איסורא רק בהתערובות הראשון דיש בו אחד שהוא וודאי איסור אבל בהתערובות השניה הא אין כאן איקבע איסורא דהא הך שעיר שפירש ג"כ לא הוי אלא ספק וא"כ אף דפירש ממקום שאיקבע איסורא אעפ"כ כיון דהשתא שפירש ונתערב עם עוד אחד היתר וודאי אין כאן שום קביעות איסור ומותרים שניהם בהקרבה מדאורייתא מספיקא וכה"ג מבואר בשב שמעתתא (שמעתא א' פ"א) עיי"ש. אמנם זהו דווקא א"נ דספק מותר מה"ת אבל א"נ דספק אסור מדאורייתא א"כ הא יש לתרץ קושיית הגמרא כמו שביארתי וא"כ עדיין י"ל דס"ל לר"ע כר"מ דשחיטת עוף טרפה מטהרה מטומאתה ואיצטריך ההיקש דזאת תורת הבהמה והעוף לרבות שחיטת עוף טרפה שטהורה מטומאתה ועדיין י"ל כר"ש דכ"ש למכות וא"ל דא"כ מוכח לר"ע דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וא"כ תקשה דל"ל קרא דלה' דלר"ע לשיטתו הא נסתרה הנך שלשה תירוצים דמתרץ הגמ' ז"א דיש לתרץ על קושיית הגמ' כתירוצי דאיצטריך קרא דלה' משום דנ"מ לכה"ג אם נתערב ס' מחו"ז עם עוד אחד שאינו מחוסר זמן וא"כ הא אינו מוכח לר"ע דבעינן כזית בכל האיסורים רק א"נ דספק מותר מה"ת: יב והשתא א"ש הא דשאלן ר"ע לר"ג ור"י באיטליז של עימעום דווקא דמזה מוכח דס"ל לר"ג ור"י דספק מותר מה"ת דהנה הבכור שור בחידושיו לכריתות מבאר דלכך הלכו לאיטליז של עימעום דווקא ליקח בהמה משום דס"ל כר"א דס"ל בעו"ג (דף כ"א) דאין לוקחין בהמה לקרבן מעו"ג משום דחיישינן לרביעה ואין לוקחין כ"א מישראל דכל ישראל בחזקת כשרות הם והנה הא דאמרינן כל ישראל בחזקת כשרות היינו בישראלים כשרים מיוחסים אבל ממזרים ונתינין וכדומה לאו חזקתן בכשרות ולכן כשרצו לקנות לקרבן הלכו לאיטליז של עימעום דאמרי' בסוכה (דף נ"א) על אוחזי כלי שיר ומשפחת כו' ומעימעום היו שהיו משיאין לכהונה ופי' רש"י שאנשי אותן העיר היו מיוחסים והם היו רוצים להקריב בהמה זו לשלמים דהבשר נאכל לבעלים לכך הלכו דווקא לאיטליז של עימעום כי היכי דלא ניחוש לרביעה עכ"ל נמצא מבואר דמהליכתן לאיטליז של עימעום מוכח דס"ל כר"א דאין לוקחין בהמה לקרבן מעו"ג משום דחיישינן לרביעה: והנה הגמרא פריך בעו"ג (דף כ"ד) לר"א דחייש לרביעה מיתיבי ואת הפרות העלו עולה לה' הוראת שעה היתה ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי עולת נקבה מי איכא ומאי קושיא דילמא בבמת יחיד וכדרב אדא ב"א דאמר ר"א ב"א מנין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה והנה לכאורה ק"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ ל"ל להגמרא לדחוקי דהוראת שעה היתה דזהו דוחק דהא ההוכחה מעולת נקבה דחה הגמרא דבבמת יחיד כשר עולת נקבה הא י"ל בפשיטות דהא דאוסר ר"א ליקח בהמה לקרבן משום דחייש לרביעה אף דלא הוי, אלא ספק, אם נרבע אי לא וספק מותר מה"ת אעפ"כ הא מדרבנן אסור מספיקא לכך אסור ליקח לקרבן א"כ הא זהו השתא אבל בימי הנביאים י"ל דעדיין לא גזרו לאסור הספיקות לכך כיון דלא הוי אלא ספק אם נרבע או לא דשרי מה"ת שפיר יכול להקריבו: אך י"ל דהגמרא פריך שפיר לר"א לשיטתו לפי מה דמבואר באחרונים שהקשו לדעת הרמב"ם האיך יתכן אשם תלוי ולכך העלו דזה תליא בהמחלוקת התנאים אי בעינן באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות או לא דלמ"ד דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ס"ל דספק מותר מה"ת רק דבב' חתיכות דאיקבע איסורא בזה אסור מה"ת לכך חייב באשם תלוי ואידך ס"ל דכל ספיקא אסור מה"ת לכך ס"ל דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והרמב"ם פסק (פ"ח מה' שגגות) כמ"ד דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות לכך ס"ל אי לא איקבע איסורא ספיקו להקל והנה ר"א סובר בכריתות (דף י"ז) דיש אם למסורת דלכך מחייב על חלבו של כוי אשם תלוי הרי דס"ל דלא בעינן ח"א מב' חתיכות א"כ ס"ל דסד"א אסור מה"ת לכך פריך הגמ' שפיר לר"א לשיטתו דחייש לרביעה א"כ הא זהו אסור מדאורייתא א"כ קשה דאמאי העלו הפרות עולה לה' כיון דזהו אסור מדאורייתא אבל א"נ דספק מותר מה"ת יש ליישב בלא"ה כתירוצי: והשתא א"ש הא דשאלן ר"ע באיטליז של עימעום דווקא דמדהלכו לאיטליז של עימעום דווקא אלמא דס"ל כר"א דחיישינן לרביעה א"כ הא קשה מהא דכתיב ואת הפרות העלו עולה ודחיקא לי' לר"ע לאוקמא דהוראת שעה היתה דזהו דוחק וע"כ דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ י"ל דבימי הנביאים עדיין לא גזרו על הספיקות לכך מותרין בהקרבה א"כ הא מוכח דספק מותר מה"ת א"כ הא ליכא לתרץ על קושיית הגמרא דל"ל קרא דלה' ת"ל דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם כתירוצי דנ"מ לכה"ג אם נתערב ספק מחוסר זמן עם עוד אחד שאינו מחוסר זמן כיון דספק מותר מה"ת כמו שביארתי א"כ הא קשה לר"ע לשיטתו נסתרה הנך שלשה תירוצים דהגמ' וע"כ דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה א"כ מוכח דס"ל דבעינן כזית בכל האיסורים דלא כר"ש דס"ל דכ"ש למכות א"כ הא מיושב קושיית הגמ' אהא דכתיב יקדש להיות כמוה דלא שייך לומר בזה ניתי עשה וידחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם שיאכל שלא כדרך אכילתן דלענין המצוה הויא אכילה ולענין האיסור אינו עובר עליו א"כ הא ליכא הוכחה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"כ הא מחוייב לשבור עצם שיש בו מוח משום דעשה דוחה ל"ת א"כ הא לא משכחת לה נותר ע"י מעשה א"כ הא שוב מוכח מהא דאיצטריך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר לנתק לעשה דלאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו כשיטת ר' עקיבא: יג ובזה נ"ל לבאר הא דגרסינן בקדושין (דף ע"א) גופא אמר ר"י אמר שמואל כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל כו' בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לא"י אמר להם לעבדיו כשאני אומר שני דברים בבהמ"ד טלוני בעריסה ורוצו כי עייל אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה אדיתבי וקמעייני בה אמר להו כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל ומפרש רש"י דלכך אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה משום שהוא דבר תימא להם ולא גילה להם טעמו כדי שיהיו טרודים בסברא הראשונה ולא יחזרו אחר טעם השניה עד שיפטר מהם וצריכין להבין למה בחר להם דווקא האי מימרא דאין שחיטה לעוף מה"ת אטו מי לא איכא כמה מימרות בש"ס דצריכין עיון: אבל לפי מה שביארתי ניחא דמהא דקאמר להם אין שחיטה לעוף מה"ת מוכח האי דינא דא"י עיסה לבבל והוא דהנה הגמרא קאמר שם אמר ר' יוחנן היכלא בידינו היא אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה סבר לה כר' יצחק דאמר ר' יצחק משפחה שנטמעה נטמעה והנה בשו"ת מהר"י מטראני הקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מותר מה"ת א"כ ל"ל קרא דלא יבוא ממזר בקהל ה' להתיר ספק ממזר בבת ישראל כמבואר בקדושין (דף ע"ג) עיי"ש הא בלא"ה ידעינן דשרי מספיקא ותי' דאיצטריך להורות להא דר' יצחק דס"ל דכל משפחה שנטמעה נטמעה אע"ג דיוכל לברר ספיקו אפ"ה אין צריך לברר רק דכיון שנטמעה נטמעה וקשה מנ"ל אע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ם דכל ספיקא רחמנא שריא וא"כ ל"ל קרא להתיר ספק ממזר אע"כ דקרא אתי להורות דכל משפחה שנטמעה נטמעה והותרו ספיקות לגמרי ואין צריך לברר הספיקות א"כ מוכח כשיטת הרמב"ם עכ"ד נמצא מבואר דהך דינא דר"י דכל משפחה שנטמעה נטמעה הוא רק א"נ כשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא