פורת יוסף (שלופר) פ

דע"י הכפרה דהחצי זית נפטר מקרבן על כולו דכיון דמכפר על החצי זית קמא א"כ הא אית ליה להחצי זית קמא צירוף עם הכזית לכך אינו מצטרף עם החצי זית בתרא אבל אם לא היה מכפר רק על הכזית בלחוד א"כ הא היה מחויב חטאת על הכזית השני דכיון דהכזית נתכפר ושוב ל"ל צירוף להחצי זית קמא עם הכזית א"כ הא שוב מצטרף החצי זית קמא להחצי זית בתרא כנ"ל וחייב חטאת נמצא דע"י כפרת הקרבן שעל החצי זית נפטר מקרבן ואיחרו שלש רגלים דבזה עובר עליו בבל תאחר ממנפ"ש דא"ל הא כבר כיפר עליו יוה"כ ז"א דהא א"נ דיוה"כ מכפר על חייבי חטאות א"כ הא שוב מחויב חטאת על הכזית השני משום דהא אף אם יוה"כ מכפר אעפ"כ הא לא נתכפר רק הכזית אבל החצי זית קמא הא לא נתכפר כיון דיוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור כנ"ל וא"כ הא שוב מצטרף החצי זית קמא להחצי זית בתרא לחייב חטאת כיון דל"ל צירוף עם הכזית קמא כנ"ל ויוה"כ לא כיפר ע"ז כיון דהצירוף אינו בא רק לאחר שנתכפר הכזית קמא א"כ הא שוב כבר כלתה כפרת יוה"כ כנ"ל וא"כ בכה"ג הא ממ"נ עובר בבל תאחר דהא אף אם יוה"כ מכפר מ"מ הא יהיה מחוייב חטאת מפאת הכזית השני א"כ הא אם משהא קרבנו שנתחייב להקריבו ע"י שאכל הכזית ומחצה ועוד חצי זית חלב ואיחרו שלש רגלים ולא הקריבו עובר בבל תאחר דמאחר קרבנו שנתחייב להקריבו קרבן אחד ממנפ"ש או מחמת כזית הראשון או מחמת כזית השני אף אם יוה"כ מכפר ודו"ק: ח אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דיוה"כ בסופו מכפר אבל אם נימא דיוה"כ כל שעתא ושעתא מכפר א"כ הא אף בכה"ג ג"כ פטור מחטאת משום דהא מיד בכניסת יוה"כ נתכפר על הכזית הראשון א"כ אף דשוב נתחייב על הכזית השני אעפ"כ הא גם לענין הך כזית ג"כ יוה"כ מכפר כיון דכל שעתא מכפר והדרא קושייתי לדוכתא (ועי' בפי' הרא"ש בנדרים (דף ד') דמפרש אהא דקאמר הגמ' דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כו' ורבינהו קרא דאשכחן בחטאת דרישה ואת שעיר חטאת דרוש דרש ואשם כחטאת דכתיב כחטאת כאשם עכ"ל] וע"כ דמוכח מזה דיוה"כ בסופו מכפר וא"כ הא שפיר איצטריך קרא דהבערה לחלק משום דמשכחת לה כרת דיממא ביוה"כ בתרי גוונא ממנפ"ש או דנימא דיוה"כ אינו מכפר בלא תשובה ומשכחת לה כרת בלא עשה תשובה כנ"ל או דנימא דיוה"כ אינו מכפר אלא בסופו ומשכחת לה כרת שעשה הל"ט מלאכות ומת קודם צאת יוה"כ: אמנם הך הוכחה הוא רק א"נ כר"ש דבעינן שלש רגלים כסדרן אבל א"נ כרבנן דס"ל בר"ה שם דלא בעינן שלש רגלים כסדרן לא מוכח כלל משום דמשכחת לה ב"ת אף אם יוה"כ מכפר על חייבי חטאות בשלא עבר עליו יוה"כ כגון סוכות פסח שבועות ומכש"כ א"נ כר"מ וראב"י דס"ל שם דברגל אחד עובר בבל תאחר בוודאי ניחא: והנ"ל דתליא בהא דגרסינן בר"ה (דף ד') ת"ר חייבי הדמין כו' כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר שלשה רגלים כסדרן רמ"א כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר ראב"י אומר כיון שעבר עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר ראב"ש אומר כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר מ"ט דת"ק מכדי מינייהו סליק ל"ל למהדר ומיכתב בחג המצות כו' ש"מ לבל תאחר ור"ש אומר אינו צריך לומר בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון וראב"י מ"ט דכתיב אלה תעשה לה' במועדיכם כו' וראב"ש מ"ט דתניא כו' לא יאמר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה גורם ור"מ וראב"י האי בחג המצות כו' מאי דרשו ביה מיבעי להו לכדר"א אר"א דאמר ר"א מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות כו' מקיש חג השבועות לחג המצות כו' ות"ק ורשב"א תשלומין לעצרת מנ"ל נפקא להו מדתני רבב"ש כו' אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש למנויו אף עצרת למנויו נמצא מתבאר דלדידן דמצינן למילף תשלומין לעצרת מחדש ועיין בלח"מ ברמב"ם (פי"א מה' חגיגה) שמפרש שהרמב"ם ג"כ יליף תשלומין לעצרת מחדש א"כ הא שוב מיותר האי קרא דחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כיון דלא בעינן לתשלומין וע"כ דאתא להורות דבעינן שלש רגלים לב"ת א"כ הא שוב מוכח דלא כר"מ וראב"י וראב"ש: ט אמנם עדיין י"ל כרבנן דלא בעינן כסדרן ולא כר"ש והנ"ל דהך פלוגתא תליא בהא דהנה לכאורה צריכין להבין לרבנן דס"ל דלא בעינן כסדרן א"כ מאי דרשי בהאי קרא דחג הסוכות דמיותר הוא דאף כשחוזרין לבל תאחר לא היה צריך להזכירו שהרי הענין עסוק בו וע"כ דאתא להורות דבעינן כסדרן (ודוחק לומר דבהא גופה פליגי ר"ש ורבנן דלר"ש יהא חשיב זה ליתור ולרבנן לא יהא חשיב דזה דוחקן והנ"ל ליישב דהנה בס' ז"ב הקשה מנ"ל לר"ש למילף מחג הסוכות דבעינן כסדרן הא י"ל דהאי בחג הסוכות אתא לדרשה אחרינא למעט שמיני עצרת דבלא"ה הוי אמינא דאינו עובר בב"ת עד שיעבור גם שמיני עצרת דכתיב בפרשה דסיים והיית אך שמח דמרבינן גם שמיני עצרת כמבואר בפסחים (דף ע"א) וא"כ אם מקריב אותו בשמיני עצרת אינו עובר בבל תאחר כיון דיכול להקריב אותו בשמיני לשם שלמי שמחה לכך כתיב בחג הסוכות בסוף דמיד שעבר סוכות עובר בבל תאחר ולא מועיל מה שיקריבו בשמיני עצרת ומנ"ל דבעינן כסדרן: והנ"ל ליישב עפ"י מה דגרסינן בסוטה (דף מ"א) וכל הני ל"ל צריכי דאי כתב רחמנא מקץ ה"א נימנו מהשתא ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה כתב רחמנא שמיטה כו' ואי כתב רחמנא במועד ה"א מריש שתא כתב רחמנא בחג הסוכות ואי כתב רחמנא בחג הסוכות ה"א אפי' ביו"ט האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאתחלתא דמועד והשתא מתורץ קושיית הז"ב דל"ל דכתב רחמנא חג הסוכות למעט שמיני עצרת דהא מוכח בהיפוך מדאיצטריך קרא דבבוא כלל ישראל למעט שמיני עצרת ש"מ דבלשון חג הסוכות גם ש"ע בכלל דש"ע נמי איקרי חג הסוכות ועי' בט"ז בה' נדרים (סי' ר"כ) ובא"ח (סי' תרס"ח) שהאריך בזה [וא"ל הא מהקרא לא מוכח מידי דלעולם י"ל דשמיני עצרת לא נכלל בלשון חג הסוכות והא דאיצטריך קרא דבבוא כל ישראל הוא משום דאי כתב רחמנא חג הסוכות ה"א דאפי' באמצע המועד כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאתחלתא דמועד ז"א דא"כ ל"ל להגמ' למימר דה"א אפי' יו"ט האחרון ג"כ בכלל דמזה יהא מוכח דשמיני עצרת מיקרי ג"כ חג הסוכות כדהוכיח הט"ז ה"ל להגמ' לשנויא כתירוצי דמקרא דחג הסוכות ה"א אפי' באמצע המועד וע"כ צ"ל דסברת הגמ' הוא דלהא לא איצטריך קרא דאף אי הוי כתיב חג הסוכות סתמא יותר מסתבר למימר דענין הקהל הוא ביו"ט ולא בחול המועד רק דה"א דאפי' יו"ט האחרון ג"כ לכך איצטריך קרא דבבוא כל ישראל להורות דהוא מאתחלתא דמועד הרי דמוכח מדאצטריך קרא דבבוא כל ישראל דש"ע הוא ג"כ בכלל חג הסוכות ועי' בתוס' שם בד"ה כתב]: אך לפי מה דמבואר ברמב"ם בה' (חגיגה פ"ז ה"ב) וז"ל כל הפטור מראי' פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף כו' אבל הטמא פטור מהקהל דכתיב בבוא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה עכ"ל וא"כ לדעת הרמב"ם אין אנו צריכין לתי' הגמ' דאי כתב רחמנא חג הסוכות ה"א אפילו ש"ע לכך כתיב בבוא כל ישראל דלעולם י"ל דש"ע לא נכלל בלשון חג הסוכות והא דאיצטריך קרא דבבוא כל ישראל הוא למעט טמא מהקהל: והא דלא משני הגמ' כן הוא משום דלכאורה קשה ל"ל קרא למעט טמא מהקהל הא לפי מה דמבואר בחגיגה (דף ג') חוץ מחרש המדבר ואינה שומע ושומע ואינו מדבר שפטורין מן הראי' ואעפ"י שפטורין מן הראי' חייבין בשמחה כו' ופריך הגמ' מ"ש לענין ראי' דפטירי ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי ומשני לענין ראי' גמר ראי' ראי' מהקהל דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכתיב בבוא כל ישראל לראות כו' אלמא דילפינן בג"ש דראי' ראי' מהקהל לפטור חרש מראי' א"כ ה"ה הא מצינן