פורת יוסף (שלופר) ח

אמנם י"ל דתלי' בהא דהנה לכאורה קשה אמאי ס"ל לר' יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל הא אין צריכין להחזיר כלל דהנה נחקור לפי מה דקיי"ל בבכורות (דף נ"ב) כחכמים דר"א דמתנה חוזרת ביובל כדפסק הרמב"ם (בפי"א) מה' שמיטה ה' י"ט) האיך הדין אם הפקיר אחד שדהו ואח"כ זכה בה אחר אם חוזר ביובל לבעלים הראשונים והנה מצד הסברא הי' נראה פשוט דאין צריך להחזיר לבעליו ביובל דהא בזכיית הזוכה לא נפקא בזה מרשות בעליו כיון דקודם זכייתו כבר יצא מרשותו ע"י ההפקר וא"כ למי יחזיר ויש לי להביא קצת ראי' לזה מהא דפסק הרמב"ם (שם ה' כ"א) אבל היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם בשל תורה ואינו מחזיר ביובל והנה לכאורה צריכין להבין דהא אנן קיי"ל ביבמות (דף צ') דרבנן אינן יכולין לעקור דבר מה"ת רק בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה א"כ הכא כיון דמדאורייתא חוזר השדה לבעליו ביובל והוי דבר שאינה שלו א"כ האיך רשאי להשתמש בהשדה בקום ועשה הא הוי דבר שאינו שלו וע"כ צ"ל דבממון יכולים רבנן לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה משום דהפקר ב"ד הפקר והפקירו חכמים השדה לגבי היורש כמבואר ביבמות הנ"ל והשתא אם נימא דאף הפקר חוזר ביובל א"כ לא יהא עדיף הפקר ב"ד מאלו הפקיר בעצמו שדהו דחוזר ביובל לבעליו א"כ עדיין תקשה דהאיך יכולין רבנן לעקור דבר מה"ת בקום ועשה כיון דאף הפקר חוזר ביובל אע"כ דהפקר אינה חוזר ביובל והנה ביבמות (דף ל"ז) מבואר גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם ר"א אמר רב קם דינא כו' וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מה' נחלות הל' ה') ומפ' התה"ד בסי' שי"א דהטעם הוא משום דאמרי' לי' אייתי ראי' ושקול א"כ כבר נתייאש הספק מחלקו א"כ אף דאח"כ יכול לתבוע מהבני יבם ממ"נ אעפ"כ כיון דכבר נתייאש הספק מחלקו א"כ כבר זכו הבני יבם בחלקו משום יאוש בעלים: והנה רש"י בגיטין (דף כ"ה) מפ' אהא דקאמר ר' יוחנן ומחזירין זל"ז ביובל דחוזר לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלוה כדמעיקרא ועי' בפ"י בגיטין (דף מ"ח) שהסביר שיטת רש"י משום דהא דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה משו"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו רק לקיים מצות יובל בלבד שהוא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כ"א חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא והנה שיטת רש"י בגיטין (דף ל"א) דיאוש הוא משום הפקר [ועי' בנתיבות (בסי' שס"ג) דביאר דאף דאין יאוש בקרקע אעפ"כ היכא דאין יכול להוציאו בדיינין מקרי דבר שאינה ברשותו ומועיל יאוש לגבי קרקע] והשתא לפי"ז תקשה אמאי מחזירין זל"ז ביובל לקיים מצות יובל הא כיון דלבתר יובל הדר שקלי כדמעיקרא נמצא דאין לכ"א בחלק של חבירו שום שיווי ממון דהא בשנת היובל אסור לחרוש ולזרוע מה"ת ולבתר יובל הדר שקלי כדמעיקרא א"כ הא זה ברור דכל אחד בוודאי מיאש א"ע מחלקו של אחיו א"כ הא שוב זכה בחלקו אף א"נ דאין ברירה משום יאוש בעלים וכיון שהוכחנו דהפקר אינה חוזר ביובל ושיטת רש"י דיאוש הוי כהפקר א"כ אף דאין ברירה ויכול להיות שחלקו שייך לאחיו אעפ"כ אמאי צריך להחזיר לו ביובל הא כבר זכה בחלקו משום יאוש בעלים דהוי כהפקר והפקר אינה חוזר לבעליו ביובל: ה הנ"ל ליישב לשיטת רש"י דהנה התוס' בב"ק (דף ס"ו) הוכיחו מהא דקאמר הגמ' דיאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתא לידי' דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפילו בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר וביאר הנתיבות (בסי' רס"ב) דבזה חלוק יאוש מהפקר דבהפקר יצא מרשותו מיד אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו משא"כ ביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה וכ"ז שלא אתי לרשות זוכה עדיין שייכה לבעליה ואם כלה היאוש קודם שאתא ליד הזוכה יכול לחזור בו ואין צריך לחזור ולזכות ומעתא אמינא ברור אף דהוכחתי דבהפקר א"צ לחזור לבעליו ביובל אעפ"כ אם זכה אחד בשדה של חבירו ע"י יאוש צריך להחזיר לבעליו ביובל כיון דע"י זכייתו נפקא מרשות בעליו וקודם שזכה בשדהו עדיין הי' שם בעליו עליו אף לאחר יאוש א"כ שוב דמי למתנה דחוזרת ביובל והראי' דהא מבואר בנדרים (דף מ"ג) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל והלה נוטל ואוכל ור"י אוסר ומפ' הגמ' טעמא דר"י דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתא לרשות זוכה אלמא דא"נ דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה. רק דאנן קיי"ל דבהפקר יוצא מרשותו אף שלא אתי לרשות זוכה אבל ביאוש כיון דבזה כ"ע מודים דאינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה וכיון דאנן קיי"ל דמתנה חוזרת ביובל א"כ ה"ה בזכה בשדה של חבירו ע"י יאוש ג"כ חוזר ביובל והנ"ל לומר לשיטת רש"י דס"ל דהפלוגתא אי יאוש קונה תלי' בהא דמאן דסובר דיאוש קונה סובר דיאוש הוי כהפקר וכיון דהוי כהפקר לכך אפילו בתר דאתא לידו באיסורא יוכל לזכות מן ההפקר וא"ל הא אין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו ז"א דהא דאמרינן אין אדם מפקיר הוא רק כשמפקיר מרצונו אבל כשהדבר מוכרח להיות הפקר מצד שאין בו שיווי ממון להבעלים בזה שוב מועיל ההפקר אף בדבר שאינו ברשותו כיון דהדבר הפקר מצד עצמו ויצא מיד מרשות הבעלים ובחי' הארכתי בזה ואכ"מ ומאן דסובר דיאוש אינה קונה סובר דיאוש לא הוי כהפקר ולא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה. וכיון דאתא לידו באיסורא אינו יכול להוציא בזכייתו מרשות בעליו והנה בב"ק (דף ס"ח) פליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דיאוש אינה קונה ור"ל סובר דיאוש קונה והשתא מיושב קושייתי הנ"ל דהא דמפ' בגיטין (דף ל"ח) אהא דפריך הגמ' ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא ומפ' רש"י אבל בחזקה דקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו משום דהתם קאי קושיית הגמ' אהא דקאמר ר"ל מניין לעו"ג שקנה עו"ג למעשי ידיו ולר"ל לשיטתו דסובר דיאוש קונה א"כ לדידי' הא יאוש הוי מטעם הפקר אבל לר"י לשיטתו דסובר דיאוש אינה קונה א"כ לדידי' הא לא הוי יאוש כהפקר ולא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה לכך סובר ר' יוחנן לשיטתו דאחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל דאף דכ"א מייאש מחלקו של חבירו מ"מ כיון דע"י יאוש לא נפק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה דמיא למתנה וחוזר ביובל: נמצא מבואר דהך פלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי תלי' בפלוגתא דיאוש דא"נ דיאוש אינה קונה אם כן כיון דאנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וא"כ הא האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ ע"כ צ"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאל"כ לא משכחת לה דמייתי ביכורים אבל א"נ דיאוש קונה י"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והא דמייתו בכורים משום דאחין שחלקו אינו צריך להחזיר כלל חלקו ביובל משום דזוכה ע"י הפקר והפקר אינה חוזר ביובל: ו והנה הך פלוגתא אי יאוש קונה אי לא י"ל דתלי' בהא דגרסינן בב"ק (דף ס"ו) רמי לי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אלימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני ופי' התוס' בשלמא א"נ דיאוש אינו קונה א"ש דההקדש חל משום דהקדש קני לה ע"י יאוש ושינוי השם ואפ"ה פסלי' רחמנא כיון דע"י ההקדש נתהוה הקנין הוי מצוה הבאה בעבירה אבל א"נ דיאוש קונה א"כ הא קודם ההקדש כבר קני לה ונעשה העבירה א"כ אמאי פסלי' רחמנא. ומשני משכחת לה כגון דגזל קרבן דחברי' ולכאורה ק"ל מאי משני הגמ' דלפ"ז ל"ל קרא דקרבנו למיפסל גזול הא בלא"ה ידעינן דאיתא בחולין (דף ה') מכם ולא כולכם להוציא