פורת יוסף (שלופר) עד

וכיון דחזקת ממון אינו חזקה המבררת א"כ הא כשחקרינן לענין איסור הנאה כשהוא ביד התוקף אם הוא של חבירו ואסור בהנאה משום הקדש או דהויא שלו ואינה אסורה בהנאה א"כ הא לענין איסור דהקדש צריכין לאסור בהנאה מספקא דלא שייך לומר דחזקת ממון דהשתא מכריע שכן הוא הדבר שהיא שלו מעולם ולא הי' יכול חבירו להקדישו כלל כיון דחזקת ממון אינו מברר הספק בעצמותו רק דכן גזרה התורה שלא להוציא ממון מחבירו בלא ראי' א"כ הא לענין איסור דהקדש לא מהני החזקות ממון וצריכה להיות אסירה מספק ז"א דכמו דקיי"ל בכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראי' אף דבכל ספק ממון איכא איסור גזל אם הוא ממון חבירו ונמצא דספק איסורא לחומרא וע"כ דלא אמרינן ספק איסור לחומרא רק אם הספק הוא לענין איסור בלחוד אבל אם הספק נוגע לענין איסור ולענין ממון כיון דיש בזה הפקעת ממון גזרה תורה דלא לילך בתר ספק איסורא רק בתר ספק ממונא ואמרינן המוציא מחבירו ע"ה כן ה"נ בספק הקדש אף דהוי ספק איסורא אעפ"כ כיון דיש בזה הפקעת ממון ג"כ הוי דין ממון הקדש כדין ממון הדיוט דאמרינן דהמוציא מחבירו ע"ה אף דיש בזה ספק איסור גזל ג"כ ה"נ בספק ממון הקדש מוקמינן ג"כ בחזקת המוחזק ואמרינן דשייך להבעלים ולא להקדש: וכן מבואר בר"ן בנדרים (דף ז') אהא דבעי הגמ' יש יד לצדקה או אין יד לצדקה והביא הר"ן מה שכתב הרמב"ן דבעיין לא איפשיטא וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא ותמה עליו הר"ן דהא מבואר בחולין (דף קל"ד) דספק ממון עניים הוי ככל ספק ממון בעלמא דאזלינן לקולא אלמא אף דיש בזה ספק איסור נדר ג"כ דהוי ספק דאורייתא אעפ"כ כיון דיש בזה הפקעת ממון ג"כ אזלינן לקולא כן ה"נ בספק הקדש ואפי' לפי שיטת הרמב"ן שם דמדמי זה לספק איסורא והכי קיי"ל ביו"ד (סי' רנ"ח סעי' ב') המפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה אלמא דלא אמרינן בזה ספק ממון לקולא רק דמדמינן זה לספק איסורא ואזלינן לחומרא אעפ"כ לא שייך לומר בנידון דידן דבספק הקדש הוי כמו ספק איסור משום דהא לענין איסור הקדש כשמספקא לן אם חל הקדש או לא צריכין להעמיד הבהמה בחזקת חולין ולומר שאינה קדושה ועי' בתוס' חולין (ד' י"א) בד"ה ולר"מ דחשבו חזקת חולין לחזקה גמורה עיי"ש וע"כ הא דחל עלה הקדש כשהקדישה בשעה שהיא בידו משום דחלות ההקדש אינו תליא בקנין העצם אם היא בעצמותו שלו רק דכיון דכשהוא בידו מחזקינן שהיא ממונו ויכול למוכרה ולעשות בו כאדם העושה בשלו א"כ ממילא מהני הקדישו ג"כ דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ועי' בב"ק (דף ע"ו) לכך אף דיכול להיות דאינו שלו אעפ"כ חלות ההקדש אינו תלוי בקנין העצם רק בקנין ממון וא"כ כשתקפו השני כיון דלענין ממון מחזקינן מצד חזקת ממון שהוא ממונו וא"כ שוב איגלאי מילתא למפרע דהוי ממונו ופקע כח ההקדש שהיה מצד חזקת ממון של חבירו ומחמת ספק איסורא אינו יכול לחול ההקדש משום דהא צריכין להעמידה בחזקת חולין: והנ"ל לומר זה הכלל לפי מה דאיתא בב"מ (דף ח') אמר רב יוסף אמר לי ר"י שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו כו' אלא רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה מאי רכוב עדיף דהא תפיס בה או דילמא מנהיג עדיף דאזלה מחמתיה כו' והקשו התוס' תימא דליפשוט ממתני' דמנהיג קונה במקום רכוב ואי רכוב איירי במנהיג ברגליו כ"ש דמנהיג עדיף דאפי' במקום רכוב ומנהיג ברגליו קני כ"ש במקום רכוב לחודיה וי"ל דמן המשנה אין להוכיח דקני מנהיג במקום רכוב דאפי' לא קני מיקרי מוחזק דכיון דמנהיג לחודיה שלא במקום רכוב קני מיקרי מוחזק אפי' במקום רכוב ומ"מ לקמן מוכיח שפיר ממתני' דרכוב לחודיה קני מאחר שקרוי מוחזק דאי אפי' לחודיה לא קני סברא הוא דאפי' מוחזק לא הוי עכ"ל אלמא דלא הוי מוחזק בתפיסתו רק במקום שתפיסה בכה"ג הוי קנין אבל היכא שתפיסה בכה"ג לא הוי קנין אינו מיקרי מוחזק ג"כ בתפיסתו: ומעתה נ"ל לומר בנידון דידן ג"כ זה הכלל דלא שייך לומר בהקדש דאם בא לרשותו פקע ההקדש כיון דבהקדש הא אינו נתפס שום קנין ורשות דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא כמבואר בחולין (דף קל"ט א"כ הא לא נכנסה לרשות התוקף כלל ודמי כמו שלא בא עדיין ליד התוקף ומונח ברשות שאינו של שניהם דבודאי לא פקע ההקדש כן ה"נ אף אם תקפו אעפ"כ הא לא יצא מרשות ההקדש דכל היכא דמונח הוא ברשות הקדש והוי כמו שלא בא לרשותו דלא פקע ההקדש כיון דתפיסתו לא הוי קנין אינו נקרא מוחזק ג"כ בתפיסתו: ומעתה נ"ל לומר מילתא חדתא דאם הראשון בשעה שהיתה בידו הקדישה לבדק הבית שחל עלה קדושת דמים ואח"כ תקפה השני והקדישה לקרבן והוי קדושת הגוף א"כ הא אינו חל ההקדש של התוקף משום דהא ההקדש הראשון לא פקע ואח"כ פדאה התוקף דקדושת דמים יש לה פדיון ויצאה לחולין דשוב פקע לגבי התוקף אף ההקדש שלמפרע שהיתה קודם הפדיה ושוב חל עלה ההקדש של התוקף שהקדישה לקרבן קודם הפדיה והוא לפי מה שביארתי דכל עיקר הטעם דלא פקע ההקדש כשתקפו הוא משום דלא מיקרי נכנסה לרשות התוקף א"כ כיון דפדאו דשוב פקע כח ההקדש ונתהוה חולין הא שוב מלבד הזכות דאית לי' בגוה מצד הפדיה יש לו זכייה בגוה כעת מצד תקיפתו כיון דהוה חולין ונתפס בה קנין ורשות וכיון דלאחר חלות ההקדש של חבירו שוב נכנסה לרשות התוקף א"כ הא כשהוא ברשותו מחזקינן שהחפץ הוא מעולם שלו ולא של חבירו א"כ הא שוב איגלאי מילתא למפרע דלא היה מצי לחול עלה ההקדש של חבירו משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כסברת השיטה מקובצת הנ"ל וכיון דאיגלאי מילתא למפרע דלא היה חל עלה ההקדש של חבירו אם כן הא ממילא שוב חל עלה ההקדש שלו שהקדישה לקרבן קודם הפדיה כיון דהשתא מחזקינן שהחפץ הוא שלו מעולם והוי למפרע שלו כמו דקיי"ל באבן העזר (סי' קמ"ו סעי' ד') מי שנתגרשה על תנאי וקידשה אחר קודם שנתקיים התנאי הרי זו מקודשת אלמא אף דבתוך הזמן לא היה מצי לחול עלה הקדושין משום דילמא לא יתקיים התנאי ולא יהיה גט מ"מ כיון דנתקיים התנאי ואיגלאי מילתא למפרע דהוי מגורשת שוב חלין הקדושין למפרע כן ה"נ בנ"ד דבשעה שהקדישה לא הי' מצי לחול עלה ההקדש משום דהוי בחזקת שאינו שלו אעפ"כ כיון דהשתא כשפדאו ואיגלאי מילתא למפרע דהוי שלו שוב חל עלה ההקדש שהקדישה מקודם: ונקדים עוד הא דגרסינן בחולין (דף ל') מתיב ר"א ב"א ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב כו' אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף איפסל ליה מתחלת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט ביה פורתא אידחי ליה מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט א"ל אביי נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אדחי ומפ' רש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיה לפסח וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה נמצא מבואר דהיכא דשחט שחיטה פסולה יכול לפדות ע"י השחיטה משום דהשחיטה גופה מיקרי מום כיון דע"י השחיטה אינה ראויה לפנים הוי כמו שנפל בה מום דכיון דע"י המום אינו ראויה להקרבה יכול לפדותה ה"נ בשחיטה ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ו) בד"ה שחיטה