פורת יוסף (שלופר) עג

להורות דאפי' לענין זביחת קדשים בעינן ג"כ שיעלו עולות ברישא אבל אינו רשאי לשחוט קודם תמיד ש"ש וא"כ א"ש דלכך שינה קרא למכתב גבי שלמים לשון ויזבחו דמזה יהא מוכח דאסור לשחוט קודם תמיד ש"ש וא"ל דא"כ ל"ל הקרא דהעולה עולה ראשונה הא מהקרא דויעלו עולות מוכח דאפי' זביחה ג"כ אינו רשאי קודם תמיד ש"ש י"ל דשינה בי' קרא לעכב דמקרא דויעלו עולות ה"א דהוא למצוה ולא לעכב לכך שינה בי' קרא דהעולה לעכב דאם שחט קודם תמיד ש"ש פסולה דכל היכא דשני בי' קרא בקדשים הוא לעכב: ועוד י"ל דלכך כתיב ויזבחו שלמים דאיתא בזבחים (דף קט"ו) יתיב רב הונא בר קטינא קמיה דר"ח וקא קרי וישלח את נערי בני ישראל א"ל הכי אמר ר"א קרבו ופסקו ופירש"י אותו היום פסקה העבודה מבכורים שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן ושמשו נדב ואביהו וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב ויזבחו שלמים משום דאותו היום פסקה העבודה מהבכורים ואפשר לומר דפסקה אחר הקרבת העולה ושוב ה"ל הבכורים זרים וכיון דשחיטה בזר כשרה הותר להם רק לשחוט ולא להקריב שלמים: אמנם על הך תירוצא יש לשדות נרגא לפי מה דמבואר בתוס' ביומא (דף מ"ב) בד"ה שחיטה דלכך שחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזרים משום דלא מיקרי עבודה רק אם היא מיוחדת לקדשים ואינה נוהגת בחולין אבל שחיטה דנוהגת בחולין ג"כ ואינה מיוחדת לקדשים לא מיקרי עבודה לכך כשרה בזרים: ומעתה אמינא דלר' עקיבא דס"ל בחולין (דף י"ז) הנ"ל דבמדבר היה מותר בשר נחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה כדאמרינן בחולין מיתיבי ושחט אותו פתח אוה"מ ומשני קדשים שאני וא"כ במדבר היה שפיר שחיטה עבודה בקדשים כיון דבחולין לא בעינן שחיטה וסגיא בנחירה רק דבקדשים בעינן שחיטה א"כ הא האי עבודה דשחיטה מיוחדת לקדשים דווקא מיקרי עבודה ושוב צריך להיות אסורה לזרים [ואף דילפינן במנחות (דף י"ט) מהקרא דוסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים י"ל דההיקש אתא להורות על זמן ביאת א"י דנאסרו בנחירה] וכן מבואר סברא זו בספר זרע ברך. ולפ"ז לר' עקיבא ליתא להך תירוצא דאי נימא דפסקה עבודה מבכורים אחר הקרבת העולה ושוב נעשו זרים לא יתכן ויזבחו שלמים כיון דבמדבר גם שחיטה פסולה בזר רק דלר' ישמעאל דפליג עליו וס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל במדבר שפיר י"ל כהך תירוצא: ומעתה א"ש דר' עקיבא דס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי לשיטתו אזיל דס"ל דבשר נחירה הי' מותר במדבר א"כ הא נסתרה תירוץ השני וע"כ צ"ל כתירץ הראשון וא"כ מוכח דעולת תמיד הואי אבל לר' ישמעאל דס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל א"כ לשיטתו שפיר י"ל כתירוץ השני לכך ס"ל דעולת ראי' הואי ובזה יתיישב מה דק"ל דבתוס' בהוריות (דף ד') בד"ה שהביא כפרתו בין השמשות כתבו משמע אבל קודם לכן נתכפר אע"ג דקרב אחר תמיד של בין הערביים וקשה דבתוספתא משמע דפסולין וכן משמע מפסחים (דף נ"ט) דרמי התם כתיב לא ילין עד בוקר הא כל הלילה ילין וכתיב השלמים עליה השלם כו' ולא משני הא לכתחילה הא דיעבד אלמא דפסולין ושמא הכי נמי איירי במחוסר כפורים בע"פ כו' הרי דהוכיחו מהגמ' דפסחים דאם שחט אחר תמיד של בין הערבים פסול מדאורייתא ובמנחות (דף מ"ט) קאמר הגמ' דהעשה דהעולה ראשונה הוא רק למצוה ולא לעכב וא"כ ה"ה לענין תמיד של בין הערביים דשוים להדדי אבל לפי הנ"ל ניחא דלר"ע דס"ל דבשר נחירה היה מותר במדבר א"כ ע"כ צ"ל כתירוצי הראשון דלכך כתיב ויזבחו שלמים להורות דאפי' זביחה אסור א"כ קשה ל"ל קרא דהעולה וע"כ דשינה עליו הכתוב לעכב א"כ מוכח דאם שחט קודם תמיד ש"ש וכן אחר תמיד של בין הערבים פסולה אבל לר"י דס"ל דבשר נחירה לא אישתרי כלל א"כ י"ל כתירוץ השני וא"כ הא לא שינה בי' קרא וא"כ שפיר י"ל דהקרא דהעולה הוא רק למצוה ולא לעכב וא"כ א"ש דהגמ' דמנחות הנ"ל קאי אליבא דר' ישמעאל והגמ' דפסחים קאי אליבא דר' עקיבא: ט אמנם לפ"ז תקשה לר"ע קושיית התוס' בעירובין (דף ב') אהא דקאמר ר"י אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוה"מ בזמן שפתוחין ולא בזמן שהם נעולים והקשו התוס' דל"ל קרא ע"ז דאם נשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסול תיפוק לי' דשחטו קודם תמיד ש"ש ואמרי' העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן במס' תמיד לא היה התמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי"ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמרינן במנחות (דף מ"ט) והשתא כיון דהוכחנו דלר' עקיבא דס"ל דבשר נחירה אישתרי במדבר מוכח מהקרא דויזבחו שלמים תרתי דאפי' זביחה ג"כ אסור קודם התמיד וגם דאם שחט קודם התמיד פסולין כנ"ל וא"כ שוב יקשה לדידי' קושיית התוס' דל"ל קרא דושחטו פתח אוה"מ דהא לדידי' נסתרה השני תירוצים שבתוס': י אך אי משום הא לא איריא דבלא"ה יש ליישב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא להורות דאם נשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין משום דמשכחת לה גונא שיהא מותר לשחוט קודם התמיד והוא דהנה התוס' בב"מ (דף ו') בד"ה והא כתבו אהא דבעי הגמ' הקדישה בלא תקפה מהו נראה דהכי מיבעי לי' במסותא כיון דמקרקעי הוא והוי דינא כל דאלים גבר וכיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהוא בידו מסתמא תו לא פקע אפילו חזר חבירו ותקפה ממנו כי הקדישה בלא תקפה נמי הוי הקדש או דילמא כיון דאפילו גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה ה"ה הקדישה בלא תקפה לא יחול ההקדש כלל כו' נמצא מבואר דשיטת התוס' דהיכי דאמרינן כל דאלים גבר אף דהחזיק בו אחד אם אח"כ גבר יד השני וחטפו ממנו זוכה בו השני מ"מ אם הראשון כל זמן שהוא בידו הקדישו אלים כח ההקדש ואף דאח"כ גבר השני ותקפו מ"מ לא פקע ההקדש: אמנם בשיטה מקובצת לב"מ הביא שיטת הראשונים שחלקו על התוס' והעלו דאף אם הקדיש האחד אעפ"כ אם תקף השני פקע ההקדש משום דהא השתא כשתקפו א"כ הא כשהוא ברשותו מחזקינן שהחפץ הוא שלו מעולם ולא של חבירו א"כ הא שוב איגלאי מילתא למפרע דלא היה מצי לחול עלה ההקדש של חבירו משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: וצריכין להבין שיטת התוס' דס"ל דלא פקע ההקדש וא"ל דסברת התוס' כך הוא לפי מה דמבואר בנתיבות בח"מ (סי' ל"ד) ליישב קושיית הקצוה"ח על הרמ"א דפסק ואפי' פסול מן התורה אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר ותמה הקצוה"ח דמ"ש מהא דקיי"ל בריש נדה (דף ב') גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות טמאין למפרע משום דאיכא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ איכא חזקת ממון והרי פסול לפניך ותי' הנתיבות דלק"מ דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררת הן ומצטרפין לברר שנחסר משא"כ חזקת ממון דלאו חזקה המבררת הוא רק שאין יכולין להוציא מיד המוחזק בלא ראי' מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק (דף מ"ו) ולזה לא חזו אותן השני חזקות לאיצטרופי עכ"ל: