פורת יוסף (שלופר) עב

אמרינן דיו [ועיין בב"ק (דף כ"ה)] ואי אמרת דיו מיפרך ק"ו דאיך תאמר דיו כבהמה דדווקא שחיטה מטהר בעוף דהרי עוף אין לו שחיטה כלל ומאי אהני לן ק"ו ועוד הא א"נ דאין שחיטה לעוף א"כ הא ידעינן דשחיטה מטהר טרפתה בעוף מק"ו דנבלה א"כ הא שוב יכולין למילף מליקה משחיטה כיון דמליקה הוא ג"כ שחיטה כדפריך הגמ' בחולין (דף כ"ח) וא"א אין שחיטה לעוף מה"ת מליקתה זו היא שחיטתה עיי"ש וא"כ שוב הדרא קושייתי לדוכתא דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה מאי עביד בהאי הקישא ודוחק לומר דנוקמא האי, קרא דאתא לכדר"א להורות דשחיטה מן הצואר ז"א דהא אנן קיי"ל דשחיטה מן הצואר הוא הלכה למשה מסיני כמבואר ברמב"ם (בפ"א מה' שחיטה הל' ד') זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה כו' ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת כו' כאשר צויתיך שכל הדברים האלו על פה ציוה בהן כו' ועיין בלח"מ שמפ' שהרמב"ם לא יליף מכאשר צויתיך רק לענין מקום השחיטה ולשיעור השחיטה אבל עיקר שחיטה בחיה ועוף צריכין למילף מקראי וא"כ הא לא איצטריך קרא ע"ז כיון דמהל"מ ידעינן לה]: והנ"ל ליישב די"ל דאיצטריך האי הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף לדרשה אחרינא דאיתא בחולין (דף ק"כ) תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבה ביה והא לאו אכילה הוא אמר ר"ל א"ק נפש לרבות השותה כו' ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור בכה"ג המחהו באור טמא בחמה טהור והוינן בה אכילה כתיב ביה אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות השותה: אמנם זהו דווקא בנבלת העוף אבל בנבלת בהמה לא מצינו למילף במה מצינו מנבלת העוף דיהא חייב ג"כ על שתייתו משום די"ל מה לנבלת העוף שחמור שכן מטמא בגדים בבית הבליעה לכך חייביה תורה על שתייתו אבל בנבלת בהמה דקיל דאין לו טומאה בבית הבליעה פטור על שתייתו לכך איצטריך האי הקישא דוזאת תורת הבהמה והעוף להשוות בהמה לעוף להדדי א"כ שוב יש להקיש לענין איסור נבלה ג"כ דאין היקש למחצה כמו דבעוף חייבו תורה על שתייתו משום נבלה כמו כן בבהמה ק ועל ההיקש הא ליכא למיפרך מידי: וכיון דההיקש אינו מיותר דאיצטריך לחייב מלקות בנבלת בהמה על שתייתו כאכילתו רק משום דאין היקש למחצה נילף ג"כ דיש שחיטה לעוף ע"ז י"ל דאתא קרא דושפך לאפוקי דלא נקיש לכולי מילתא לענין שחיטה ג"כ: אמנם עדיין יש להקשות למה לי הקישא ע"ז הא בלא"ה מצינן למילף לחייב בנבלת בהמה על שתייתו לפי מה דמבואר בחולין (דף ק"כ) הנ"ל דבחלב כתיב ג"כ קרא נפש לרבות את השותה א"כ הא יכולין למילף נבלת בהמה במה הצד מחלב ונבלת העוף לחייב על שתייתו דא"ל מה לחלב דחמור שכן בכרת נבלת העוף יוכיח דליכא כרת ואעפ"כ חייב על שתייתו וא"ל מה לנבלת העוף שחמור שכן מטמא בגדים בבית הבליעה חלב יוכיח דאינו מטמא בגדים ואעפ"כ חייב על שתייתו הצד השוה שבהן שמוזהרין על אכילתו ומוזהרין על שתייתו אביא נמי נבלת בהמה שמוזהר על אכילתו מוזהר נמי על שתייתו: אך י"ל דאיצטריך קרא ללקות על שתיית נבלה דאי הוה ילפינן במה הצד א"כ לא היה לקי על שתיית נבלת בהמה משום דאין עונשין מה"ד דאף בדבר הלמד במה מצינו ג"כ אין עונשין מה"ד אבל השתא דכתיב הקישא לקי כמבואר בפסחים (דף כ"ד) וכ"ת אין מזהירין מה"ד הקישא הוא עי"ש אלמא דהקישא הוי כדכתיב מפורש ולוקין עליו והשתא א"ל כשיטת המהרש"א דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דכיון דחמיר לא ניתן לכפרה א"כ הדרא קושייתי לדוכתא דלמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מאי עביד בהאי הקישא דל"ל דאתא לחייב מלקות על שתיית נבלה ז"א דהא אף אי הוי ילפינן במה הצד ג"כ היה חייב מלקות דלא שייך לומר בזה אין עונשין מה"ד דהא כיון דחזינן דאכילת נבלה דחמור משתייתו דהא הוי דרך אכילה ואעפ"כ נתנה תורה זדונו לכפרה לחייב מלקות על אכילתו א"כ מכש"כ בשתייתו דניתנה לכפרה וכיון דלחייב מלקות יכולין למילף במה הצד א"כ הא שוב לענין אם נתכפר בהמלקות ידעינן מאכילתו דניתנה לכפרה וא"כ עדיין קשה דל"ל הקישא ע"ז וע"כ דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת הק"א משום דילמא איכא איזה פירכא וא"כ א"ש דאי הוי ילפי' במה הצד לא הוי לקי על שתייתו משום דדילמא איכא איזה פירכא אבל השתא דכתיב הקישא לקו נמצא מבואר דא"נ דאין שחיטה לעוף מה"ת מוכח דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת הק"א אבל א"נ דיש שחיטה לעוף א"כ הא איצטריך האי הקישא להורות דעוף הוא בשחיטה א"כ שוב י"ל דהטעם דאין עונשין מה"ד הוא כשיטת המהרש"א: ח והנה לכאורה צריכין להבין לרבי ולאינך תנאי דס"ל בחולין שם דיש שחיטה לעוף מה"ת מאי עבדי בהך קרא דכתיב ושפך את דמו דמשמע דאין טעון שחיטה ובשפיכה בעלמא סגי אך י"ל לפי מה דמבואר בחולין (דף י"ז) דר"ע סובר דבמדבר הותר להם בשר נחירה רק דמשנכנסו לארץ נאסר להם נחירה ונצטוו על הזביחה ופריך הגמ' הא כתיב ושחט אותו פתח אוה"מ ומשני קדשים שאני וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב בחיה ועוף ושפך משום דבמדבר היה סגי בנחירה בעלמא ולא בעינן שחיטה רק דבשארי בהמות לא פסיקא למיכתב לשון שפיכה משום דהא משכחת בהו שחיטה ג"כ כגון בקדשים אבל בעוף דקיי"ל דבקדשים הוא ג"כ במליקה ולא בעינן שחיטה וכן חיה הא אינו ראויה להקרבה ולא משכחת בהו שחיטה לכך כתב בהו ושפך אבל אם נימא כר' ישמעאל דס"ל בחולין שם דבשר נחירה לא אישתרי כלל במדבר והקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת קאי להתיר להם בשר תאוה א"כ שוב מוכח מהקרא דושפך דעוף אינו טעון שחיטה: והנ"ל דפלוגתא דר"ע ור"י תליא בהא דגרסינן בחגיגה (דף ו') אמר אביי ב"ש ור"א ור' ישמעאל כולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הואי וב"ה ור"ע וריה"ג כולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי והנ"ל דר' ישמעאל ור' עקיבא לשיטתייהו אזלי דהנה יש לדקדק בקרא דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים מדוע שינה הכתוב למיכתב גבי עולות לשון ויעלו דהיינו הקטרה וגבי שלמים כתיב ויזבחו דהיינו שחיטה לחוד דהל"ל נמי ויגישו שלמים דהיינו הגשת אימורין וכן מצינו בפ' כי תשא ויעלו עולות ויגישו שלמים אך י"ל ע"ז ב' תירוצים דלמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ניחא דלכך כתיב גבי שלמים ויזבחו משום דהא אנן קיי"ל בפסחים (דף נ"ט) דאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה והנה בתוס' במס' ראש השנה (דף ל') בד"ה ונתקלקלו מבואר דהעשה דעליה השלם דכתיב גבי תמיד של בין הערביים וכן העשה דהעולה עולה ראשונה דתמיד של שחר הוא רק בדבר דהוי עבודה אבל שחיטת קדשים דלאו עבודה הוא מותר לעשותו קודם תמיד של שחר וכן אחר תמיד של בין הערביים: אמנם הטורי אבן בר"ה שם העלה דזה תליא בפלוגתא דתנאי בפסחים (דף נ"ט) דלרבנן אף לענין שחיטת קדשים בעינן ג"כ שיקדים התמיד ש"ש ולהקדימן קודם התמיד של בין הערביים עיי"ש וא"כ א"ש די"ל דלכך כתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים להורות דאף לענין זביחת קדשים בעינן ג"כ שיעלו עולות ברישא דהיינו הקרבת התמיד ואח"כ ויזבחו שלמים דאי משום העשה דהעולה ה"א דהוא דווקא בדבר שהוא עבודה אבל שחיטה דלאו עבודה הוא שרי לשחוט קודם תמיד ש"ש לכך כתיב קרא וזבחו שלמים