פורת יוסף (שלופר) ע

אמנם זהו דוקא השתא דכתיבי קראי דבב"ח אסור באכילה ובהנאה אבל אי לא הוי כתיב קרא לא דהוי ילפינן מלא תאכל כל תועבה א"כ בכה"ג היתה מותרת כיון דאין איסור הנאה דבב"ח איסור מחמת עצמו רק משום דנעשה תועבה בהבישול וא"כ בזה דלא נעשה תועבה בהבישול משום דהא בעת הבישול היתה אסורה משום מוקדשין ולא היה חייל עלה אז איסור בב"ח לענין אכילה משום דאין איסור בב"ח חע"א מוקדשין דקדים וכבר ביארתי לעיל דאנן קיי"ל דהיכא דאין אחע"א אינו חל כלל האיסור השני אף לענין איסור ג"כ וכיון דלענין אכילה אין חל האיסור דבב"ח כלל על החתיכה אבישול נמי ליכא איסורא כלל משום בישול בב"ח א"כ אף דהשתא כשפדה החתיכה דפקע ממנה איסור מוקדשין ואתי איסור בב"ח וחייל אעפ"כ היתה מותרת בהנאה כיון דלא היתה אסורה בבישול אבל השתא דכתיב קרא דלא תבשל לאסור בב"ח בהנאה והוי איסור בב"ח איסור מחמת עצמו א"כ אסורה בהנאה משום דהשתא פקע ממנה איסור מוקדשין וחייל עלה איסור בב"ח לכך איצטריך קרא: וא"ל דאף דכתיב קרא אעפ"כ צריך להיות מותר באכילה ובהנאה בכה"ג משום דכי היכי דאמרינן דלהכי אפקי רחמנא לאכילה בלשון בישול דהיכי דעל אכילה לא הי' לקי אבישול נמי לא הי' לקי כן צריך לומר בהיפוך ג"כ להקיש אכילה לבישול דהיכי דאבישול לא הוה לקי כמו בנידון דידן אאכילה נמי לא הוה לקי, ז"א, דזה לא שיוך לומר רק אם בעת האכילה לא היה לוקה אז אבישול בזה י"ל דכי היכי דאבישול לא היה לקי אאכילה נמי לא היה לקי אבל בנ"ד כיון דבעת שחל עלה איסור בב"ח כשפדאה הא אז היה לוקה אבישול ג"כ אם בישלו כעת (רק דהוא בישל מקודם] א"כ הא אינו שייך להקיש אכילה לבישול כיון דבעת חל על החתיכה איסור בישול וביותר לשיטת הפוסקים דס"ל דיש בישול אחר בישול ועי' ברא"ש בשבת פ' כירה (סי' י"א) א"כ הא אם היה מבשל כעת לאחר פדי' החתיכה של בשר בחלב היה חייב משום בישול ג"כ]: ג אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ועי' בתמורה (דף ל"א) ובבכורות (דף ט"ו) אבל א"נ דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא נסתרה דברינו דלא שייך לומר דנ"מ לענין אם פדאו כיון דלא מצי לפדותו כלל דאף א"נ דאינו אסור בהנאה לאחר פדי' משום דלא נעשה תועבה בהבישול אעפ"כ כיון דעל אכילה כתיב קרא מיוחד לאסור דבזה אסור אף אם לא נעשה תועבה בהבישול כמו שביארתי א"כ הא שוב לא מצי לפדותו כיון דלאחר פדי' תהיה אסורה באכילה משום בב"ח ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים: אך י"ל דהמ"ד דסובר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יסבור כחזקיה דס"ל בפסחים דף כ"א) דלא יאכל משמע דוקא איסור הנאה אבל לא תאכל לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וא"כ לדידיה בלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא דלא תבשל לאסור בהנאה דמלא תאכל כל תועבה הא לא נאסר כלל בהנאה כיון דלא תאכל לא משמע איסור הנאה: ד והנה בפסחים (דף כ"ד) גרסינן יתיב ההוא מרבנן קמי' דר' שמואל ב"נ כו' מנין לבל איסורין שבתורה כי היכי דאסורין באכילה אסורין בהנאה כו' אלא אמר ר"פ מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל לא יאכל דהא נפקא לי' בק"ו ממעשר הקל אם אין ענין לגופו תניהו ענין לכל איסורין שבתורה ואם אין ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כו' א"ל רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין א"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וק"ל לחזקי' ולר"א אמאי לא ילפינן מכאן דכ"מ שנאמר לא יאכל איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע דהא קיי"ל דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ועדיפא לן לאוקמי דהקרא קאי להורות דאף היכא דכתיב לא תאכל לא תאכלו משמע ג"כ איסור הנאה באם אינו ענין מלאוקמי דקאי לעבור עליו בשני לאוין (ונ"מ לענין חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובות ועי' בתוס' פסחים כ"ג) בד"ה מאי בינייהו ויש להאריך בזה הרבה בישוב קושיית התוס' ואכ"מ]: והנ"ל ליישב דהנה הצל"ח בפסחים האריך להקשות אדברי ר"פ דעקר להאי קרא מלגופיה משום דלא מוקמינן בלאוי יתירי הא לא הרויח בזה כלום דעדיין צריך לאוקמי בלאוי יתירי דהא קאמר שם בגמ' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דרישא ל"ל ופירש"י כיון דהאי קרא לא לגופו אתא אלא באם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא והבשר ל"ל ומשני לרבות עצים ולבונה והבשר כל טהור יאכל בשר דסיפא ל"ל ומשני לרבות את האימורין ופירש"י שאם נטמאו ואכלן טהור דעובר משום שני לאוין משום זרות ומשום טומאה שאף הכהן זר אצלם והנה הך והבשר דסיפא ודאי מיותר (שהרי כפל דבריו והבשר כל טהור יאכל בשר] אמנם הך והבשר דרישא אי הך קרא לגופו אתי אינו מיותר דאדלעיל קאי דמשתעי קרא מבשר שלמים ומזהיר על אכילת בשר ביום השלישי וע"ז קאי אלדלעיל והבשר אשר יגע רק א"נ דלאו לגופו אתי א"כ לא קאי אדלעיל אז מיותר הך והבשר: והשתא קשה מאי דוחקיה דר"פ לאוקמי באם אין ענין כדי שלא לאוקמי בלאו יתירי הא א"נ דלאו לגופו אתי א"כ ע"כ מוכרחין לאוקמי דוהבשר דסיפא קאי ללאוי יתרי דאתא להורות דחייב באימורין משום טומאה אף דבלא"ה חייב משום זרות ונ"מ רק לענין שני לאוין עדיפא לן לאוקמי דלא יאכל דרישא קאי לגופו ולעבור בב' לאוין א"כ הא שוב הך והבשר דרישא אינו מיותר משום דקאי אקרא דלעיל וא"כ שוב יהיה מצינן לאוקמי הך והבשר דסיפא לרבות עצים ולבונה ולא לאוקמי בלאוי יתירי והנ"ל ליישב דוהבשר דסיפא דמרבינן אימורין לא מקרי לאוי יתרי דנ"מ להא דאי משו' זרות דאיסור זרות היינו מועל בהקדש הא בעינן שוה פרוטה כמו שפסק הרמב"ם (בריש ה' מעילה ה"ב) וה"ה לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו אם נהנה מהן בש"פ לוקה עכ"ל ועכשיו שלוקה עליהן משום טומאה לוקה בכזית אף דליכא שוה פרוטה וא"ל הא בתוס' שם בד"ה לרבות מבואר שיש כאן איסור חלב ושוב הוי לאוי יתירי ז"א די"ל דר"פ סובר כר' יצחק דס"ל במכות (דף י"ג) דאין מלקות בחייבי כריתות וא"כ משום חלב שהיא בכרת אינו לוקה ומשום טומאה לוקה ואין לומר הא מבואר בפסחים (דף ל"ג) דמעילה דאכילת קודש ילפינן מתרומה דמה תרומה בכזית אף מעילה בכזית וא"כ שוב מקרי לאוי יתירי דגם על מעילה לוקה בכזית ז"א דזהו תינח לענין אכילה אבל לענין הנאה הא לא שייך למילף מתרומה כיון דתרומה עצמה מותרת בהנאה וכן משמע בתוס' פסחים (דף ל"ג הנ"ל) בד"ה ומינה דהא דמעילה בכזית היא רק לענין אכילה וא"כ בהנאה בעינן בזרות שוה פרוטה ומשום טומאה חייב בכזית אף דליכא ש"פ ושוב לא הוי לאוי יתירי: ה אך ז"א דהא הרמב"ם (בפ"ח מה' מ"א הט"ז) פסק שכל האסור בהנאה אם נהנה ממנו ולא אכלו אינו לוקה ועי' במ"ל פ"ה מה' יסודי התורה שהאריך בזה וכתב שכל איסורי הנאה הוי כמו חצי שיעור שאסור מה"ת ואינו לוקה וא"כ עדיין ליכא נ"מ מהא דאסורה בהנאה משום טומאה דהא הא דבעינן לענין מעילה ש"פ הוא רק ללקות דבמעילה היה חייב מלקות על הנאה כמבואר ברמב"ם ריש הל' מעילה אבל לענין איסור הא אף פחות מש"פ ג"כ אסור כדין חצי שיעור וכן משמע מהרמב"ם שכתב (בפ"ז מה' מעילה ה"ח) המועל בפחות מש"פ משלם את הקרן כו' ויראה לי שלא היה לוקה על פחות מש"פ אם היה מזיד משמע שס"ל דבפחות מש"פ אסור מדאורייתא משום ח"ש וא"כ מה הרווחנו בלאו דטומאה לענין הנאה כיון דלענין מלקות בזמן הסנהדרין אף משום טומאה ג"כ לא היה לוקה על הנאה ולענין איסור הא אף משום זרות ג"כ אסור בכזית מדין ח"ש: אמנם זהו דווקא לר' יוחנן דס"ל ביומא (דף ע"ז) דח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דס"ל דא"ש מותר מה"ת