פורת יוסף (שלופר) סח

והוא דבר שאין בו ממש והתורה זכתה לבעלים לא שייך שיתן לו הממון של ט"ה וצריך להחזיר לו הבכור בעצמו עיי"ש בדבריו שהאריך בזה וא"כ כיון דאף אם טובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לא יצא הדבר מרשותו לגמרי ועדיין שם בעלים עלה דאם תקפו כהן מוציאין מידו לכך אמרי' בזה הואיל שיהא חשוב ממונו מהשתא אבל בהקדש כיון דשיטת התו' בב"ק (דף ע"ו) בד"ה והשתא וז"ל והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרי על שם בעלים וא"כ כיון דבקדשי בד"ה יצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א בזה שיהא חשוב ממונו מצד הואיל ומעתה לפי דברינו אלה מיושב דברי רש"י שפירש אהא דהיום קודש ולמחר חול שלמחר יתחלל על המעות שיש לו בבית הוא משום דס"ל לרש"י כדברינו דאמרי' הואיל אף היכא דלא חזי לשום אדם והא דאין מערבין בהקדשות הוא משום דכיון דיצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א הואיל והשתא קשה דמאי בעי רבא בהיום קודש ולמחר חול אם מערבין בה הא ביבמות (דף ל"ו) פסק רבא כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכיון דלא הקדיש אלא על יום אחד ולמחר תהי' חולין והדרי לבעליה א"כ הא לית ליה להקדש בהככר רק קנין פירות כמבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) דכל קנין שאינה עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי וא"כ קשה דמאי בעי רבא הא לרבא לשיטתו דס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ הא אף אם הוא הקדש ג"כ יכול לערב בה דכיון דלא יצא הדבר מרשות המקדיש דהא הגוף עדיין שייך לבעליו א"כ הא שוב אמרינן בזה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויכול לערב בה לכך מפ' רש"י דלא היה שיור בההקדש דהוא הקדישה לגמרי לחלוטין רק דהתנה שלמחר יתחלל ההקדש על המעות שיש לו בבית וא"כ כיון דבעצם הקדישה לחלוטין ויצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי ל"א בזה הואיל וא"ש: ובדברינו יתיישב פי' רש"י בנדרים (דף כ"ט) אהא דאמרינן יתיב ר' אבין ור' יצחק קמי דר' ירמי' וקא מנמנם ר"י יתבי וקאמרי לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות תיפשוט דבעי רב הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך הכי נמי דהוו קידושי כו' ומפ' רש"י לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות ואפי' לאחר שנקצצו חוזר ופודן ולכאורה תמוה, דמאי שייך זה להא דלאחר שנקצצו הא הראי' הוא מהא דאמרינן דפדאן חוזרות וקדושות אלמא דיכול להקדיש אף על אחר פדייה וכן מבואר ברא"ש דהאי דקאמר לב"פ לאו דוקא דעולא מודה בהא אבל לפי דברינו ניחא דלעולא כיון דלא הוי הקדש רק עד שעת קציצה ולאחר קציצה יתהוה חולין והדרי לבעליו א"כ הא אין, להקדש בה רק קנין פירות דהגוף שייך לבעליו וכיון דלא יצא הדבר מרשות המקדיש לגמרי לכך יכול להקדיש אף על אחר פדייה משא"כ בקדושי אשה דלאחר גירושין יצאה מרשות הבעל לגמרי אינו יכול לקדשה כעת על אחר גירושין ואין יכולין למילף קדושי אשה מזה רק דהראי' הוא מב"פ דס"ל דהוי הקדש אף לאחר קציצה ויצא מרשות המקדיש לגמרי א"כ יכול לפשוט הא דבעי רב הושעיא ע"כ כתבתי בחידושי: י אמנם זה תליא בהא דהנה הפוסקים חקרו בהטעם דאיסור נתבטל ברוב היתר מהו אי נימא דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר או דהטעם הוא משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהוא מרוב ההיתר אבל האיסור בעצמותו אינו נהפך להיות היתר ונ"מ דאסור לאכול ולהנות מכל התערובות בבת אחת והשתא הך תירוצי אינו שייך רק אי נימא דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור גופי' להיות היתר אבל להך שיטה דביטול ברוב אינו מתיר האיסור גופי' נסתרה דברינו דלא שייך לומר דלאחר מיתה הוי מת שלו דבמאי הוי המת שלו כיון דלאחר מיתה ג"כ אסור להנות מכל השוורים בבת אחת משום דהא נהנה מהאיסור ג"כ ולענין אם פירש נבלה אחת מהתערובות דמותר משום דתלינן שהיא מרוב היתר הא לענין זה אף מחיים הי' מותר ג"כ כל שור בהנאה כשיפרוש לבדו משום דתלינן דמרובא דהתירא פירש: והנה לכאורה הי' נ"ל להוכיח כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר דהתוס' בפסחים (דף ס"ט) הקשו וא"ת אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי לאכילה [ומה שתירץ הרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא תמה עליו הש"א בתשו' (סי' ס"ט) דעדיין קושיית התוס' במקומה עומדת על אותן האנשים הטמאים לנפש אדם מאי שאלו למשה הא למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ ערב פסח ששי שלהם היה ותירוצו של התוס' לא שייך כאן דהא הם לא ידעו כלל מדין פסח שני דהא האי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם]: וע"כ צ"ל כהך שיטה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור היתר וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח דבלא"ה ה"א דיעשה פסח ואין לומר הא אינו יכול לאוכלו ז"א דיכול לאוכלו ע"י תערובות שיערב הפסח ברוב חולין א"כ הא לענין איסור דאוכל קדשים בטומאה מותר לאכול כל התערובות משום דעל כל חתיכה שאוכל תלינן דהוא מן הרוב היתר ואעפ"כ כשאכל את כולם יצא ידי חובתו משום דלענין חיוב אכילת פסח כשאכל את כולן הא איגלאי מילתא דאכל הפסח ג"כ דהא שם פסח לא פקע מינה ע"י התערובות וא"כ ה"א דמחוייב לעשות אף בטומאה רק דיאכלנה ע"י תערובות לכך איצטריך קרא הרי דמוכח מזה דע"י ביטול ברוב אינו נהפך האיסור להיות היתר: יא אמנם זהו דווקא אי נימא דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל אי נימא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו מוכח כלל דבלא"ה ניחא דאיצטריך קרא דטמא אינו עושה פסח להורות דאף טמא שרץ דחזי למיכל לאורתא ג"כ פטור מלעשות פסח והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על ט"ש נ"ל דתליא בהא דהנה לעיל מערכה א' אות ט"ז הקשיתי דלמ"ד דאין שוחטין וזורקין על ט"ש תקשה דל"ל קרא לדידיה דפסח דוחה שבת הא בלא"ה ידעינן דאיתא בפסחים (דף נ"ט) רמי לי' ר"ס לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט הרי דמוכח מזה דפסח דוחה שבת: אך י"ל דמזה אין להוכיח דפסח דוחה שבת די"ל דהקרא איירי באם עבר והקריב בשבת וכה"ג משני בירושלמי פרק אלו דברים דהקרא איירי באם עבר והביא אך ז"א דא"כ תקשה אמאי כשר הקרבן נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והוי כמתה מאילי' וא"ל דהא מבואר במהרי"ט דלכך השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאימתי שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא דווקא במקום שאם נימא דלא מהני יתוקן האיסור אבל בשוחט בשבת כיון דאף אי נימא דלא מהני לא יתוקן האיסור דחובל בשבת לכך אמרי' דמהני ז"א דהא לכאורה יש להקשות על סברת המהרי"ט הא בשוחט בשבת ג"כ יתוקן האיסור דהא אי נימא דלא מהני והוי נבלה א"כ הא לא תיקן בשחיטתו והוי מקלקל ופטור ועיין בשבת (דף ק"ו): אך ז"א דאף אי נימא דלא מהני אעפ"כ הוי מתקן במה שמוציאו מידי אבמה"ח לב"נ כמבואר בפסחים (דף ע"ג) מתקיף לה רבינא אלא הא דתניא השוחט חטאת בשבת כו' מה תיקן אמר רב עוירא תיקן שמוציאו מידי אבהמה"ח לב"נ א"כ כ"ז בחולין אבל בקרבן פסח הא מצינו בפסח אזהרה לב"נ שהרי כתיב כל ערל וכל בן נכר