פורת יוסף (שלופר) סז

ט ובזה ישבתי בחידושי הא דפי' רש"י בעירובין (דף ל"א) אהא דבעי רבא מרב נחמן ככר זו היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב היום קודש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל אין עירובו עירוב כו' ומפ' רש"י היום תהא קודש ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטאי בין השמשות נפק לי' מקדושתיה וקנה עירוב או לא עכ"ל דפירש רש"י ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית כוונתו משום דהא קיי"ל דקדושה לא פקע בכדי וא"כ האיך מצי למימר שיחול עלה קדושה היום ולמחר תהיה חולין הא כיון דחל עלה קדושה שעה אחת תו לא פקע לכך מפ' רש"י שלמחר יתחלל הקדושה מהככר על המעות שיש לו בבית: אמנם קשה הא רבא בעי זה מר"נ ואיתא בנדרים (דף . כ"ט) א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי וא"כ כיון דרבא ס"ל דקדושת דמים פקע בכדי א"כ הא לרבא לשיטתו שפיר י"ל דלמחר תהי' חולין ול"ל לרש"י לפרש שיתחלל על מעות וכן הקשה הריטב"א: והנ"ל ליישב דהנה התוס' בעירובין (דף ל') הקשו אהא דקאמר הגמ' סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלא כו' והקשו התוס' וא"ת א"כ אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין השמשות וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו: ולי נראה דשיטת רש"י דאמרי' הואיל אע"ג דלא חזי השתא לשום אדם והא שהוכיחו מהא דאין מערבין בהקדשות אע"ג דיכול למיתשיל על ההקדש נ"ל דאין ראי' מזה לפי מה שביארתי דבהקדש מונח עליה שני דברים ממון גבוה ואיסורא דהקדש והנה בעירוב בעינן שני דברים א' שיהא חזיא לאכילה ב' שיהא הככר שמניח בו העירוב ממונו כדאמרי' בעירובין (דף פ') עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ומעתה נ"ל לדון דלא אמרי' הואיל רק במקום שהדבר הוא שלו רק דאינו חזיא לאכילה כמו נזיר ביין דהיין הוא שלו רק דלא חזי לדידיה בזה אמרי' דשפיר מיקרי ראוי דהא בידו שיהא חזי לאכילה דיכול לשאול על נזירותיה אבל בהקדש אף דלענין האיסור הקדש שמונח על הככר שפיר י"ל הואיל אעפ"כ לענין הממון גבוה שמונח על הככר לא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דכעת לאו ממונו הוא האיך שייך לומר כיון דאיבעי' הי' שואל על הקדשו ויהי' ממונו יהי' מהשתא ממונו כיון דמ"מ כעת הדבר שייך להקדש ואין בו שום זכות ממון כלל ואנן בעינן בעירוב שיהיה ממונו לכך אין מערבין בהקדשות. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' אמאי קתני אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בה"מ אבל לפי מה שביארתי ניחא לפי מה דמבואר בתוס' סוכה (דף ל"ה) בד"ה אתיא לחם תימא דבפסחים (דף ל"ה) אמרינן דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כו' תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג כו' וי"ל דלא דמי דהא דאינו יכול לצאת באתרוג של טבל הוא משום דהוי כמו אתרוג השותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית כו' אבל גבי מצה כשאוכל ממנה כמה זיתים כו' אלמא דס"ל להתוס' דטבל לא חשיב ממונו משום דאיכא בי' ממון כהן והנה מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי על זרעים מעשר שני (פרק ג') האריך להוכיח דהא דאמרי' דבטבל איכא ממונו של כהן הוא רק אם נימא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל אם נימא דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אינו מיקרי ממון כהן עיי"ש ועי' בקדושין (דף נ"ח) ובנדרים (דף פ"ה) הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו ריב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי: ומעתה א"ש דהא דפריך הגמ' וליפרוש עלה מיניה וביה הוא רק א"נ דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דאין בטבל משום ממון כהן והוי ממונו רק דמונח עליה איסור לזה פריך הגמ' דהא בידו שיהא חזי לאכילה דיכול לפרוש ממנה והא דלא פריך הגמ' לקמן (דף ל"ד) אמתני' אבל לא בטבל רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי משום דלא פסיקא לי' להקשות די"ל דמתני' אתיא כהך תנא דס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ כיון דאיכא ביה ממון כהן ולא הוי ממונו לא אמרי' בזה הואיל וא"ש והארכתי בזה בחי' הרבה ואכ"מ: אלא שלכאורה עומד נגד דברינו אלה מהא דמפרש הגמ' בפסחים (דף מ"ו) אהא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע בכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י סובר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל ירא' ובבל ימצא וקאמר הגמ' דבהואיל קא מיפלגי דר"א סובר דאמרי' הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל אלמא דאף לענין ממון שיהא נקרא ממונו ג"כ אמרי' הואיל דמצד שבידו לשאול על החלה ויהא ממונו הוי מהשתא ממונו אמנם לאחר העיון נ"ל דאין ראי' מזה דהנה התוס' שם בד"ה הואיל הקשו דאמאי אמרינן לעיל בפסחים (דף ל"ח) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה חשבינן לי' כשלו ועוד דאמרינן לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עלה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאיבעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ולפי תירוץ התוס' הכא צ"ע א"כ מאי הוכיחו התוס' בעירובין (דף ל) הנ"ל בד"ה וליפרוש דהיכא דלא חזיא לשום אדם לא אמרינן הואיל מהא דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו הא הם בעצמם ס"ל דבהקדש ל"א הואיל משום דחשבם הכתוב של גבוה ואף לפי תירוץ הרשב"א דהיכא דאתא ליד גזבר ל"א הואיל ג"כ אין להוכיח די"ל דהא דאין מערבין בהקדשות מיירי בהקדש שאתא ליד גזבר דשוב לא מהני בזה שאלה] והנה תי' התוס' הוא דחוק ולי נראה לומר זה הכלל דלא אמרינן הואיל לענין ממון רק היכא דהדבר עדיין ברשותו שלא יצא הדבר מרשות הבעלים לגמרי וכיון דאיכא עוד להבעלים זכייה בהחפץ שוב אמרי' דהוי ממונו מהשתא לגמרי מצד הואיל כגון בהא דחלה דס"ל לר"א דאמרי' הואיל ואיבעי מיתשיל עלה ממוניה הוא זהו רק בחלה כיון דעדיין לא יצא הדבר מרשותו דהא בידו ליתנו לכל כהן שירצה והוי עדיין בעלים על הדבר בזה אמרי' הואיל דאף דאמרי' דר"א סובר דטובת הנאה אינה ממון אעפ"כ לפי מה דמבואר בנודע ביהודה לפרש דברי התוס' בב"מ (דף ה'), ד"ה והא דהקשו אהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי הא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל דאינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בה למ"ד טובת הנאה ממון ומפ' הנוב"י דאין כוונתם דאלו למ"ד ט"ה אינה ממון אין הישראל יכול לתובעו שהרי הרמ"א פסק בח"מ (סי' פ"ז) שאין משביעין היסת על תביעת טובת הנאה אלמא דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ואעפ"כ מסיים הרמ"א ולכן מי שתבע לחבירו שיחזיר לו ממון צדקה כו' וזה משיב שכבר החזיר לו פטור כו' הרי שאילולי שטען שכבר החזיר והי' מודה היה צריך להחזיר אלמא דלו בעצמו צריך להחזירו דוודאי התורה זכתה לו הטובת הנאה ואם כל אחד יכול לחטוף מידו לענין מאי זכתה התורה טובת הנאה לבעלים אלא נה פוך הוא שאם טובת הנאה ממון אז הוא כזוכה בטובת הנאה היינו כדי הממון של טובת הנאה וא"כ הכהן יכול להחזיר כדי ט"ה ולהחזיק הבכור לעצמו אבל אם ט"ה אינו ממון