פורת יוסף (שלופר) סו

לבעלים מטפלין בנבלה אבל לא בעינן בבור שהמת יהי' לו והמת יהיה לו דשור קאי למי שהמת שלו דלא שייך תי' הגמ' פטר גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים דהא השתא אי לא הוה כתיב קרא כלל לפטור בבור ה"א דהכל חייב בבור הן כלים והן אדם וה"א דאיפוך אנא לכך כתיב קרא דחמור למעט אדם והשתא שוב לא אמרינן איפוך אנא משום דמסתברא דפטר גבי בור הואיל ופטר את האדם ועדיין לא ידעינן למעט כלים לכך כתיב שור למעוטי אדם וע"כ דחמור למעט כלים אך ז"א דהיכי מצינו למימר איפוך אנא דא"כ תקשה רעהו דכתב רחמנא בשור לאפוקי הקדש ל"ל ת"ל מוהמת יהי' לו וא"ל דאיצטריך להקדש שנגח הדיוט דזה משור איש נפקא כמו שהקשו התו' אמנם המהרש"א תי' עיי"ש היטב ואין יכולתי להאריך בזה: והשתא לפי דברינו הא מוכח דלרבי ישמעאל לאו שאב"מ לא היו לוקין עליו לפי מה דמבואר בב"ק (דף קי"ג) דר' ישמעאל אינו סובר דגזלו אסור א"כ הא לדידי' נסתרה תי' המהרש"א וא"כ הא ליכא למימר איפוך אנא דא"כ תקשה ל"ל רעהו לאפוקי הקדש וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא דל"ל קרא דשור ולא אדם וע"כ צ"ל כתירץ התוספות דאיצטריך לעבד שנפל לבור א"כ הא מוכח דדינא דגרמי חייב מדאורייתא כנ"ל וא"כ הא מצמצם ג"כ חייב כנ"ל וע"כ דלדידי' קאי האי רוצח הוא להורות דעל רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ קשה דל"ל קרא ע"ז הא בלא"ה ידעינן דאל"כ קשה אמאי השור בסקילה הא הוי עדות שאאי"ל וע"כ צ"ל לדידיה דעדים זוממין קנסא: והנה במכות (דף ג') קאמר הגמ' מ"ט דר"י דס"ל דלאו שאב"מ היו לוקין עליו אמר ר"ל גמר מע"ז מה ע"ז לאו שאב"מ ולוקין עליו אף כל לאו שאב"מ לוקין עליו מה לע"ז שכן קנס הא לא קשיא ר"י לא סבר לה כר"ע נמצא מבואר דהך דינא אי לאו שאב"מ היו לוקין עליו תליא בהא דא"נ דע"ז קנסא א"כ הא ל"ל ילפותא לחייב לאו שאב"מ וצריכין לומר כסברא החיצונה דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו וא"כ הדרי קושייתי לדוכתא דלר' ישמעאל לשיטתו דס"ל ע"ז קנסא אמאי חייב קרבן במגדף: אמנם ז"א דלעולם י"ל דר"י ס"ל ע"ז ממונא וא"ל דלר' ישמעאל לשיטתו יקשה קושיית התוספות דל"ל שור ולא אדם דלא מצי למימר איפוך אנא דא"כ שור רעהו לאפוקי הקדש ל"ל ז"א דמשכחת לה גונא שנגח שור של הקדש ואעפ"כ יהי' שרי בהנאה והוא דהנה התוספות במעילה (דף כ"א) הקשו אהא דתנן נפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דאמאי מעל ליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברוב פרוטות חולין והנה מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י"ח) תירץ קושיית התוספות לפי מה דמבואר בביצה (דף ל"ח) דפריך הגמר' ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומשני הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אלמא דביטול ברוב אינו שייך רק לענין איסור אבל ענין ממון לא שייך ביטול וא"כ ה"ה לענין פרוטה של הקדש שנתערבה ברוב חולין לא שייך ביטול משום דעל ידי הביטול לא פקע ממונו של הקדש והפרוטה עדיין שייך להקדש ואם נהנה הא נהנה מממון הקדש לכך מעל [ועיין לעיל מערכה ב' אות ה' שהארכתי בזה]: והנ"ל לדון מילתא חדתא דאם נתערב חפץ של הקדש שאסור בהנאה אף להקדש כגון חמץ בפסח של הקדש וכה"ג ברוב חולין דבזה נתבטלה ברוב ושרי באכילה ובהנאה והוא לפי מה דמבואר בר"ן בנדרים (דף פ"א) וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול בעל כרחו ואינו יכול לעכב אלמא דאיסור הנאה כיון דאין בו שיווי ממון להבעלים ממילא פקע שם בעלים מיני' ונעשה הפקר לכל א"כ ה"נ בחמץ של הקדש כיון דאסור בהנאה א"כ הא מצד ממון פקע שם בעלים דהקדש מהחפץ כיון דאין בו שיווי ממון להקדש [ועי' בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי הגמ' דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אלמא דבחמץ של הקדש כיון דאסור בהנאה ואין בו שווי ממון להקדש לא מעל משום דלא אפסיד להקדש מידי דחיוב מעילה הוא רק משום גזל הקדש כמו שביארתי]. אמנם אף דמצד ממון פקע שם הקדש מהחפץ אעפ"כ הא מצד איסור דהקדש לא פקע שם הקדש מינה כדאיתא בפסחים (דף כ"ז) תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת מהו ופריך והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקי להו לחולין ומשני הכא בעצי שלמים עסקינן ומפ' רש"י וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים כו' ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי עכ"ל אלמא דבהקדש מונח עלייהו שני דברים לאוסרם מצד זה באכילה ובהנאה א' משום ממון הקדש דכיון דשייך להקדש הוי ממונם לכך אסורה באכילה ובהנאה משום גזילת הקדש כמו בממון הדיוט שאסרה תורה לגזול ולהנות מממון של חבירו ב' איסורא דהקדש דכיון דחל עלה קדושה נאסרה לכל באכילה ובהנאה כמו שאסרה תורה תרומה לזרים, אף אם התרומה מהכהן דאין בזה משום ממון כהן אעפ"כ כיון דחל על החפץ קדושת תרומה אסורה לזרים כן ה"נ בהקדש כיון דחל על החפץ קדושה נאסרה באכילה ובהנאה לכך בק"ק אף דמצד ממון הוי ממון בעלים דלכך ליכא מעילה בק"ק משום דחיוב מעילה דקרן וחומש הוא רק משום גזל הקדש והכא לא גזל הקדש מידי כיון דהוי ממון בעלים אעפ"כ הא מצד איסורא דהקדש נאסרה בהנאה דכיון דחל על החפץ תואר קדושה שוב אסורה בהנאה: וא"כ ה"נ באיסורי הנאה דהקדש אף דאין בזה דין ממון לאוסרה מצד ממון הקדש דכיון דאסורה בהנאה להקדש שוב פקע זכות ממון דהקדש מהחפץ דלכך ליכא חיוב מעילה באיסורי הנאה להקדש כדאיתא בפסחים (דף כ"ט) הנ"ל אעפ"כ הא איסורא דהקדש לא פקע ואסורה לכל באכילה ובהנאה מצד איסור הקדש ג"כ אמנם כיון דאין בזה משום ממון רק משום איסור א"כ אם נתערב חמץ של הקדש ברוב היתר צריך להתבטל ברוב דכיון דכל עיקר הקדש שמונח על החתיכה הוא רק איסור א"כ הא הוי כמו שאר איסורים דקיי"ל דבטלים ברוב משום דע"י ביטול ברוב נהפך האיסור להיות היתר כן ה"נ בהאיסור דהקדש דפקע ע"י ביטול ברוב: ונקדים עוד הא דגרסינן בתמורה (דף ל') כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא מיושב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דרעהו לפטור אם נגח שור של הקדש ולא ממעטינן לה מוהמת יהיה לו משום דנ"מ לכה"ג היכא שנתערב שור של הקדש ברוב שוורים של חולין ונגח כולם א"כ הא בעת נגיחת השוורים לא נתבטל השור של הקדש ברוב חולין משום דהא מחיים יש בו שיווי ממון להקדש וממונא לא בטל כמו שביארתי: אבל אח"כ כשנגח כולם א"כ הא ליכא בהנבלת הקדש שום שיווי ממון להקדש כיון דלהקדש לא חזי דהוי נבלה ולפדותו ולמוכרו נמי א"א דהא קיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכיון דאין בו זכות ממון להקדש והא דאסורה בהנאה לכל הוא רק מצד איסורא דהקדש דרכיבה עלה א"כ הא שוב נתבטל הנבלה של הקדש ברוב חולין ופקע ממנה הקדושה ומותרת בהנאה כמו שביארתי והשתא אי נימא דלכך פטור שור של הקדש משום דאין המת שלו א"כ בכה"ג דנגח שור של הקדש ע"י תערובות דלאחר הנגיחה נעשה חולין ומותרת בהנאה הי' חייב לשלם אבל השתא דכתב קרא רעהו לפטור של הקדש א"כ אף בכה"ג ג"כ פטור דכיון דמחיים דשור בעת הנגיחה לא פקע שם הקדש מיניה והוי שור של הקדש דממונא לא בטל אף דלאחר הנגיחה יתהוה חולין אעפ"כ כיון דבעת הנגיחה לא היה שור רעהו נפטר מלשלם בעד הך שור של הקדש: