פורת יוסף (שלופר) סא

גיד אסור בחולין לא הוי וכן א לישראל כיון דלהדיוט אינה אסורה כלל מצד איסור טרפה כמבואר ברמב"ם הנ"ל דלא אמרינן דיחול עלה איסור בשר בחלב משום דאם יחול על אכילה איתוסף איסור הנאה . ג"כ אלא אאא בהיפוך דכיון דאינו חל לענין אכילה ממילא אף בהנאה מותרת א"כ ה"נ לא אמרינן דאם יחול איסור טרפה להדיוט ניתוסף איסור לגבוה ג"כ אלא תפסינן צד השני דאינו חל איסור טרפה להדיוט וממילא אף לגבוה מותרת אבל השתא דכתיב קרא מן הבקר להוציא אף הטרפה והוי איסור טרפה לגבוה איסור מחמת עצמו א"כ אסורה לגבוה אף בכה"ג משום דהא לגבי גבוה חל שפיר האיסור טרפה ואם כן שוב אסורה אף להדיוט משום מוסיף דאיתוסף עלה איסור לגבוה וכבר הוכחתי במ"א דהיכא דאין איסור חל על איסור אינו חל כלל האיסור השני אף לענין לקוברו בין רשעים גמורים כדמוכח מהתוס' בנדרים (דף צ') דהקשו אהא דמבואר במתני' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים והקשו התוס' דהאיך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש הא קיי"ל דאין איסור חל על איסור אלמא דהיכי דאין איסור חל ע"א אינו חל האיסור השני כלל אף לענין איסור ג"כ דאל"כ מאי מקשי התוס' הא אעפ"כ חל הנדר לאוסרה אכ"ע וע"כ דלא קיי"ל כרב אשי ביבמות (דף ל"ב)]: והא דמקשו התוס' בחולין (דף צ') בד"ה קדשים דאיסור כרת וא"ת ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה ולא תי' כדברינו כיון דגיד קדשים מותר באכילה מצד איסור גיד להדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר נישראל וכה"ג הקשה המהרש"א [ומה שתי' המהרש"א דכיון דאיסור מן המותר לישראל הוא תמוה לענ"ד דהא לא ילפינן מהקרא דממשקה ישראל דכיון דאיסור גיד אסור בהדיוט יהא אסור איסור גיד לגבוה ג"כ והראי' דהא הגמ' בתמורה הנ"ל קאמר דאי מהתם ה"א דוקא היכא דלא היתה לה שעת הכושר אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר מותרת לגבוה אף דאסורה להדיוט וע"כ דמהקרא דממשקה ישראל אינו נאסר רק במקום דהך חתיכה אסורה להדיוט א"כ ממילא אסורה לגבוה ג"כ כיון דאינו מותר לישראל וא"כ בגיד קדשים כיון דלהדיוט מותרת משום דאין איסור חל על איסור א"כ אף לגבוה יהא מותר אף דגיד אסור אלא כיון דלא אזלינן בתר עצם האיסור רק בתר האיסור שחל על הך חתיכה] י"ל דס"ל לתוס' דלא כפי' המשניות להרמב"ם וס"ל דאעפ"כ איקרי איסור מוסיף דכיון דא"נ דחל איסור גיד להדיוט יחול איסור גיד לגבוה ג"כ מיקרי איסור מוסיף: הוכיח מו"ח הגאון בעמק יהושע (סי' י') דלא כהרמב"ם דהא איתא בשבועות (דף כ"ח) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלו אוכל תאנים וענבים כיון דחייל אענבים חייל נמי אתאנים אע"ג דשבועתו היה שלא יאכל תאנים וענבים כאחת וכל חד הוי חצי שיעור כמו שכתבו התוס' וא"כ ה"נ נימא כיון דלא חל אתאנים לא חייל נמי אענבים דהא ענבים לחוד הו' חצי שיעור ומ"ט אמרינן כיון דחייל אענבים חייל נמי אתאנים נימא בהיפך כיון דלא חל אתאנים ממילא הענבים ג"כ מותר וע"כ דתפסינן צד השני דכיון דחל אענבים חל נמי אתאנים א"כ ה"נ אמרינן דכיון דאם יחול איסור גיד להדיוט יהא אסור לגבוה מיקרי איסור מוסיף אבל לשיטת הרמב"ם יש ליישב קושיית הגמ' כמו שביארתי וא"כ מיושב קושייתו הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דמן הבקר ולא ילפינן מקו"ח מבע"מ משום דאיצטריך קרא לטרפה דמותר להדיוט דבזה לא ילפינן מקו"ח מבע"מ די"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר כנ"ל: נמצא מבואר דלהך מ"ד דסובר עובר לאו ירך אמו א"כ לדידי' ליכא לשנויי דאיצטריך קרא דמן הבקר משום דנ"מ לענין ולד טרפה כיון דלדידיה ולד טרפה מותר אף לגבוה מוכרחין לומר כשיטת הרמב"ם דלא מיקרי א הו ס שוו איסור מוסיף רק היכא דהמוסיף מצי לחול אף א"נ דהאיסור אינו חל אבל היכא דהמוסיף תליא בחלות האיסור לא מיקרי מוסיף וא"כ א"ש דאיצטריך קרא דמן הבקר משום דנ"מ לענין בהמת הקדש שנטרפה כר"ל והשתא א"ש המשך הני תרתי דינים דחמשה לא יתרומו וחמשה דברים חייבין בחלה והוא דאיתא במנחות (דף. ע') הני אין אורז ודוחן לא מנא הנ"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני כו' וגרסינן שם עוד ואסורין בחדש מלפני הפסח מנא ה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה והנה התוס' שם השיגו על פירש רש"י דפי' דילפינן ממצה מה מצה מחמשת המינים ולא אורז ודוחן וקשה דה"ל למידק כדדייק לעיל הני אין אורז ודוחן לא אלא נראה דאיצטריך לרבות חמשת המינים דלא תימא שעורין דוקא דמייתי עומר מיניה נמצא מבואר דבלאו הגז"ש דלחם לחם הו"א דאינו נוהג איסור חדש רק בשעורים ובחלה חייב אף אורז ודוחן: ז ולכאורה ק"ל דהאיך מצינו למימר דחדש נוהג בכל חמשת המינים הא התוס' בקדושין (דף ל"ז) בד"ה ממחרת הפסח הקשו אהא דדרש הגמ' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול הקשה הר"א היכא אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר והרי בפ' מסעי כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל דהיינו ט"ו בניסן ואומר ר"ת דהאי ממחרת דהכא היינו ט"ו בניסן וה"פ דקרא ויאכלו, מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר בניסן לאחר שקרב העומר: והנה ק"ל הא בירושלמי (בפ"ב דחלה) מבואר דאותו שנה שנכנסו ישראל לארץ היה אסור להם אף התבואות של אשתקד כמבואר שם ר' יונה בעי קמי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חטין בעליה עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר דאפי' חטין של אשתקד נמי אסור ע"כ נ"ל דלא כהר"ת דה"פ דקרא דהא התוס' בקדושין (שם) הביאו בירושלמי מקשה אמאי לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת של אחר הדיבור: והנה מש"ס דילן ביבמות (דף ה') מוכח בהיפוך דעשה דקודם הדבור חמור מעשה דלאחר הדיבור א"כ הדרי קושיית התוס' לדוכתא אמאי לא אכלו מצה מחדש ע"כ י"ל דבאמת אכלו מצה מחדש וה"פ דקרא ויאכלו מעבור הארץ דהיינו מן החדש לקיים עשה דמצה דדחי ל"ת דחדש ממחרת הפסח דהיינו בט"ו בניסן וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן יום הקרבת העומר והשתא קשה לי דהאיך אכלו מצה מחדש משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש הא איתא בפסחים (דף ל"ה) יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום ב"ת טבל וא"כ תקשה דהאיך יצאו י"ח בחדש הא אין איסור חמץ חל על איסור חדש: ואין לומר משום דאמרינן (שם) הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור א"כ לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל א"כ שפיר חל איסור חמץ על חדש משום דחמץ הוי כולל דאוסר כל התבואות החמוצים הישן ז"א לפי מה שהבאתי לעיל הירושלמי דאותה שנה שבאו לארץ נאסרו כל התבואות אפי' משל אשתקד א"כ בתחילת ביאתן דנאסרו כל התבואות אין כאן איסור כולל כלל דהא כל דבר הבא לידי חימוץ אסור באיסור חדש לפני העומר וע"כ צ"ל דחדש אינו אסור רק בשעורים א"כ א"ש