פורת יוסף (שלופר) ס

דהנה הגמרא במנחות (דף ה') פריך אהא דיליף טרפה דהנה ק"ו מבע"מ שמותר להדיוט ואסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה מה לכלאים שכן מצותו בכך ולכאורה ק"ל מאי משני הגמרא דשאני כלאים שמצותו בכך הא השאגת ארי' הקשה למאן דס"ל ביומא (דף י"ב) דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דהאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ א"כ תקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דהותרו לכהנים ללבוש בגדי כהונה הוא רק בגדר דיחוי שהעשה דעבודה דוחה ל"ת דכלאים א"כ האיך הותר לכה"ג לעשות העבודה בשאר ימות השנה כדכתיב ובהעלות אהרן את הנרות הא כיון דהך עבודה כשר ג"כ בכהן הדיוט מוטב שיעשה הכהן הדיוט העבודה ולא יעבור על כלאים ואנן קיי"ל דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואל ידחה העשה לל"ת עיי"ש שהאריך בזה: ולי נראה לפי מה שביארתי בחידושי באריכות דהא דאמרינן דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת הוא רק אם בהך גברא גופא שרוצה לקיים העשה יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו אינו רשאי לעבור הל"ת כיון דיכול לקיים בלא דחיה אבל אם בהך גברא גופא שרוצה לקיים העשה אינו יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו רק דאינש אחרינא יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו אינו מיקרי אפש' לקיים שניהם במה שאינש אחרינא יקיים העשה כיון דהך גברא רוצה לקיים העשה ובו אינו משכחת לה בלא דחייה [והארכתי בחידושי ואכ"מ] וא"כ א"ש דאף דכהן הדיוט יכול לעשות העבודה בלאו איסור כלאים אעפ"כ כיון דהכה"ג רוצה לקיים העשה דעבודה ובו אינו משכחת לה בלא דחיית הלאו דכלאים לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי ל"ת: והשתא קשה מאי משני הגמר' מה לכלאים שכן מצותו בכך הא לפי מה דמבואר בתוספות ישנים ביומא (דף ס"ו) אהא דקאמר הגמרא עתי ואפילו בשבת למאי הילכתא א"ר ששת שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ והקשו התוספות הא בכריתות (דף י"ד) דחי הגמר' שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביוה"כ בכך ותירץ התו"י דלא שייך לומר דהכשירו בכך רק במקום שאי אפשר להתקיים העשה בלי עקירת הלאו בזה אמרינן דמה ליוה"כ שכן הכשר מצותו בכך ואין זה בגדר דחייה רק בגדר היתר אבל הכא כיון דיכול לקיים מצות שילוח השעיר בבריא בלא דחיית הלאו דיכול השעיר לילך ברגליו רק דאירע מקרה שחלה וצריך להרכיבו על כתיפו א"כ אין זה בגדר היתר רק בגדר דחייה ואם היה אסור ביוה"כ שחל להיות בשבת היה אסור ביוה"כ ג"כ דל"ש לומר בזה שכן מצותו בכך כיון דבעצם יכול להתקיים שילוח דהשעיר בלא עקירת הלאו דהוצאה והגמ' דכריתות קאי לענין איסור תחומין עיי"ש בדבריהם הנחמדים: והשתא מאי משני הגמרא מה לכלאים שכן מצותו בכך פי' דבכלאים כיון דאי אפשר לקיים המ"ע דעבודה בלי עקירת הלאו דכלאים הוי בגדר היתר ולא שייך לומר בזה מי איכא מידי דהדיוט אסור כו' אבל בטרפה כיון דיכול להתקיים מצות הקרבת הקרבן בכשרה רק דאירע מקרה שרוצה להביא קרבן טרפה הוי בגדר דיחוי וא"כ תקשה מי איכא מידי. הא בכלאים גם כן יכול להתקיים העשה דעבודה בלי עקירת הלאו דכלאים דהא יכול כהן הדיוט לעשות העבודה דאין בו איסור כלאים רק דהכה"ג רוצה לעבוד עבודה ומוכרח ללבוש כלאים א"כ כיון דבעצם יכול להתקיים העשה דעבודה בלי עקירת הלאו רק דהכה"ג רוצה לעבוד העבודה א"כ הא שוב הוי בגדר דיחוי ולא שייך לומר בזה שכן מצותו בכך כנ"ל וע"כ צ"ל דתי' הגמרא הוא רק להך מ"ד דס"ל ביומא (דף י"ב) הנ"ל דאבנטו של כהן הדיוט הוי ג"כ של כלאים וא"כ הוי שפיר מצותו בכך כיון דא"א להתקיים העשה בלי עקירת הלאו אבל להך מ"ד דס"ל דאבנטו של כהן הדיוט לא היה של כלאים שפיר יכולין למילף מכלאים דל"א מי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי: והשתא א"ש הא דקאמר ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי משום דלר' יהודה לשיטתו דס"ל דמב"מ במשהו הי' קשה ליה דל"ל קרא דמן הבקר נילף בק"ו מבע"מ דלדידיה הא נסתרה הך תירוצא שתירצתי כיון דמב"מ במשהו אבל השתא דשמע מר' יוסי דקאמר ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותן ע"ש בבליים א"כ הא מוכח מהגנאי דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי א"כ א"ש די"ל דר' יהודה ס"ל דאבנטו של כהן הדיוט לא הי' של כלאים א"כ מוכח מכלאים דלא אמרינן מי איכא מידי ואתי שפיר: מעתה נחזור לעניננו כיון דמוכח מזה דולד טרפה אסור א"כ מוכח דעובר ירך אמו דאיתא בחולין (דף נ"ח) הני ביעי דספק טרפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרי וטענה שריין ואי לא אסירן אלא הא דתנן ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב לגבי מזבח ור"י אומר יקרב במאי קמיפלגי בשעיברה ולבסוף נטרפה ר"א סבר עובר ירך אמו הוא ור"י סבר עובר לאו ירך אמו הוא וא"כ כיון דהטעם דולד טרפה אסור משום עובר ירך אמו א"כ מוכח דעובר ירך אמו הוא: ו אמנם יש ליישב קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה ניליף בק"ו מבע"מ באופן אחר והוא דלכאורה יש ליישב קושיית הגמ' דל"ל קרא דמן הבקר ניליף מהקרא דממשקה ישראל משום דמשכחת לה גוונא דמצד הקרא דמשקה ישראל היתה מותרת בהקרבה אבל השתא דכתיב קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה אסורה והוא דהנה נחקור בהמת הקדש שנטרפה אם חל עלה איסור טרפה להדיוט או לא.: ולכאורה נראה דאינו חל משום דהא קיי"ל דאין איסור חל על איסור וא"כ כיון דלהדיוט בלא"ה אסורה משום איסור מעילה דקדשים א"כ איך יחול איסור טרפה על איסור מעילה וכה"ג מבואר בתוס' יבמות (דף ל"ב) בד"ה זר שאכל מליקה וא"ת הא מיד כשנמלקה ה"ל נבלה ואיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים וי"ל דאיסור נבלה נמי לא חייל עד לאחר הזריקה דנפקא איסור מעילה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה: אמנם ז"א דאיסור טרפה חל על איסור מעילה משום דהא איסור טרפה הוי איסור מוסיף דאיתוסף עלה איסור לגבוה ג"כ מצד איסור טרפה וכה"ג מבואר בתוס' חולין (דף ק"א) בד"ה ומאן האי תנא כו' וא"ת איסור מוסיף הוא דמיגו דאיתוסף בזה איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט וי"ל דסבר כמ"ד בריש פירקין דגיד נמי אסור לגבוה: ונקדים עוד דברי הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות (דף י"ג) דהקשה על הא דקיי"ל בחולין (דף קי"ג) המבשל בשר נבלה בחלב פטור משום דאין איסור חל על איסור דאיסור בב"ח אינו חל על איסור נבלה הא איסור בב"ח הוי איסור מוסיף דאיתוסף איסור הנאה ג"כ ותי' דלא שייך בזה איסור מוסיף כיון דאכילה והנאה תליא חדא באידך א"כ לא אמרינן מיגו דאיתוסף איסור הנאה ניתוסף איסור אכילה ג"כ אלא אמרינן בהיפוך כיון דלא חל איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה ג"כ עי"ש: והשתא א"ש דאיצטריך קרא דטרפה אסור לגבוה ואינו נאסר משום משקה ישראל דנ"מ לכה"ג לבהמת הקדש שנטרפה דא"נ דאיסור טרפה לגבוה הוא רק מצד דאסירה לישראל א"כ בכה"ג בבהמת הקדש שנטרפה ה"א דמותרת אף להדיוט משום דאין איסור טרפה חל על איסור מעילה הקדום דא"ל דאיסור טרפה, הוי איסור מוסיף משום דאיתוסף איסור לגבוה ג"כ ז"א דהא כיון דכל עיקר איסור טרפה לגבוה הוא רק משום דאסורה להדיוט א"כ מאן לימא לן דתפסינן הך צד דכיון דאיתוסף איסור טרפה לגבוה איתוסף איסור טרפה להדיוט אדרבה נתפוס צד השני דכיון דאיסור טרפה אינו חל להדיוט א"כ ממילא אף לגבוה מותרת משום דהוי מן המותר