פורת יוסף (שלופר) נט

דאיערב בולד טריפה ופריך הגמ' כולהו כר' ירמי' לא אמרי ומשני כר' אליעזר לא מוקמי ולכאורה ק"ל מאי לא הגמ' הא התוס' לעיל (דף ע"א) בד"ה ובטרפה הקשו אהא דתנן במתני' ירעו עד שיסתאבו דמה מועלת כאן רעי' דלאכילה א"א משום ספק טרפה ולהאכילה לכלבים א"א דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מיהו למ"ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה ולמ"ד דאיערב בנפולה נמי יש לה בדיקה אבל למ"ד בולד טרפה קשה ושמא קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא לפ"ז תקשה דל"ל להגמ' לשנויי דכר"א לא מוקמי עדיפא ה"ל לשנויי דס"ל כהילכתא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים א"כ א"א לאוקמי בולד טרפף כקושיית התוס': וע"כ צ"ל דהגמ' פריך שפיר דעדיין תקשה דהוי לי' לאוקמי בולד טרפה בכה"ג שנשחטה האם ונמצאת טרפה ולא ידעי' אם נטרפה קודם שנולד הולד או לאח"כ דלהקריבו אסור משום דהוי תרתי לריעותא אבל כשיסתאב יכול לפדותו משום דכשיפדנו ויהא חולין יהא מותר באכילה משום דמוקמינן אותו אחזקת כשרות ואמרי' דהשתא הוא דנטרפה וא"כ עדיין תקשה דהוי ליה לאוקמי בולד טרפה בכה"ג לכך צריך לשנויי דכר"א לא מוקמי: אמנם עדיין תקשה לפי מה שפסק הרמב"ם גבי חבית של ייןונמצא חומץ דתרתי לריעותא הוי ספק ועי' בכו"פ שיישב שיטת הרמב"ם אף דפסק גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דתרתי לריעותא הוי ודאי הוא משום דאיסור מטומאה לא ילפינן וא"כ עדיין תקשה דהאיך מצינן לאוקמי האי טרפה דמתני' בולד טרפה דא"כ תקשה לשיטת הר"ת דסובר דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות הוי ס"ס א"כ אמאי קתני במתני' ירעו עד שיסתאבו הא מותר כל אחד בהקרבה מטעם ספק ספיקא דילמא הולד איננו טרפה דכיון דתרתי לריעותא הוי ספק ואת"ל הוי טרפה דילמא האי קרבן אין זה הולד טרפה: והנ"ל דהר"ת לשיטתו אזיל דס"ל דמהני תקנה דניכבשינהו דניידי אפי' היכא שנתערב איסור בהיתר רק דבקדשים לא מהני הך תקנה כמבואר לעיל בתוס' ד"ה אפילו א"כ לדידי' בלא"ה מיושב קושיית התוספות דשפיר מותר לפדותן כשיסתאבו אף דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דכשיפדה אותם ויהא חולין יהיו מותרים באכילה ג"כ ע"י דניכבשינהו דניידי וא"כ לשיטת הר"ת שפיר פריך הגמ' כולהו כר' ירמי' לא אמרי דלדידי' מצינן לאוקמי בולד טרפה ג"כ וא"כ לפ"ז מיושב דברי הטור דתמה על הסמ"ג מכח ממ"נ אם אתה מיקל בספק דרוסה שנתערב כהר"ת דספק אחד בגופו וס' אחד בתערובות הוי ס"ס א"כ תקשה לדידי' מאי פריך הגמ' בזבחים הנ"ל כולהו כר' ירמי' לא אמרי הא י"ל דס"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלדידי' נסתרה תי' הנ"ל דמשכחת לה בולד טרפה שאסור לגבוה ומותר להדיוט כנ"ל וע"כ צריכין לומר דסובר כאידך דר"ת דכשנתערב איסור בהיתר יש תקנה להתירם באכילה ע"י דניכבשינהו דניידי וא"כ צא והקל אף בודאי דרוסה שנתערב ע"י דניכבשינהו דניידי: והא דתי' הגמ' דאי מהתם ה"א היכא דלא היתה לה שעת הכושר כו' ולא תירצו כתירוצי הוא משום דהגמ' התירוץ הפשוט נקיט וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר והא יכולין למילף בק"ו מבע"מ ז"א דבזה שוב י"ל כתירוצ' דאיצטריך קרא לאסור לגבוה היכא דמותרת להדיוט כנ"ל דבזה שפיר איצטריך קרא דמן הבקר ולא ילפינן בקו"ח מבע"מ משום די"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר וא"ל טריפה שלא היתה לה שעת הכושר יוכיח דג"כ אין מומה ניכר ואעפ"כ אסורה לגבוה ז"א דשאני התם כיוון דאסורה להדיוט א"כ האיך יהא הדיוט חמור מגבוה לכך אסורה לגבוה אף דאין מומה ניכר אבל היכא דמותרת להדיוט רק דיהא אסורה להקריב לגבוה משום דניליף בקו"ח מבע"מ דמותר להדיוט ואסור לגבוה בזה י"ל דאינו אסור לגבוה רק היכא דמומו ניכר וליכא יוכיח כלל: ה ובזה נ"ל לבאר הא דגרסינן במנחות (ד' ק') חל יוה"כ להיות בערב שבת שעיר של יוה"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שם בבליים תניא נמי הכי ר' יוסי אמר לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את בבליים קוראין אותן על שם בבליים אמר לו ר' יהודה תנוח דעתך שהנחת דעתי [ומפ' רש"י משפחת ר' יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר' יוסי והוא דחוק] והנ"ל דלכך שמח ר' יהודה בדברי ר' יוסי משום דמזה מוכח כשיטתו והוא דהנה התוס' שם בד"ה ששונאים כתבו ומה שמזכירים אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. והנה תירוץ התוס' הוא דחוק ולי נראה דלכך מזכיר אותם לגנאי דאיתא ביומא (דף ס"ז) דאיבעי לן בגדי כהונה ניתנו להנות בהן או לא ניתנו להנות ת"ש לא היו ישנים בבגדי קדש שינה הוא דלא הא מיכל אכלי דילמא שאני אכילה דצורך עבודה היא דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהן מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין כו' עיי"ש אלמא דבשעת אכילת קדשים היו צריכים הכהנים ללבוש בגדי כהונה משום דזה הוי צורך עבודה והנה הרמב"ם סוף ה' כלאים פסק כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש היו לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה והנה המשנה למלך (בפ"ה מה' יסוה"ת) חקר בהא דקיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהם בזמן הבית אלא בכדרך אכילתן האיך הוא הדין במצות עשה דאכילה אם אכל שלא כדרך אכילתן אם יוצא בזה ידי חובתו או לא עיי"ש שהאריך בזה והנה. באחרונים מבואר וכן הוכחתי בחידושיי דה"ה במ"ע דאכילה אם אכל שלא כד"א אינו יוצא בזה י"ח : ומעתה א"ש דהאלכסנדריים היו סבורים שהם קיימו באכילתן שאוכלין השעיר כשהוא חי מ"ע דאכילת קדשים וא"כ היו לובשין בשעת אכילה הבגדי כהונה כמו בשארי אכילת קדשים אבל באמת כיון דאכלו אותו כשהוא חי ואכילת חי הא הוי שלא כדרך אכילה דאין דרך בנ"א לאכול בשר חי ולא קיימו בזה המ"ע דאכילה א"כ הא לבשו בגדי כהונה דהוי כלאים שלא לצורך עבודה וחייבין ע"ז מלקות ולכך מזכיר אותם לגנאי אמנם זהו רק א"נ כשיטת הרמב"ם דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה היו חייבין עליהם מלקות אבל א"נ כשיטת הראב"ד שם דחולק על הרמב"ם וס"ל דאפי' שלא בשעת עבודה ג"כ מותרין ללבוש הבגדי כהונה משום דאמרי הואיל ואישתרי אישתרי נסתרו דברינו דהא אף אם לבשו הבגדי כהונה בשעת אכילתן ג"כ אינם חייבין ע"ז: והנ"ל להוכיח כשיטת הרמב"ם דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מכח קושייתי הנ"ל דל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטרפה נילף בק"ו מבעל מום דל"ל מה לבע"מ שכן מומו ניכר הא י"ל לא היתה לו שעת הכושר יוכיח דג"כ אין מומו ניכר ואפ"ה אסריה רחמנא ותירצתי דנ"מ לענין אם נתערב ולד טרפה בשני בהמות שאסורין משום רובע ונרבע אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דמין במינו נתבטל ברוב מדאורייתא אבל אם נימא דמין במינו במשהו ושיטת רש"י ביבמות (דף פ"ג) דה"ה אם נתערב יבש ביבש הוי ג"כ במשהו א"כ הא נסתרה דברינו דאם נתערב ולד טרפה בשני בהמות שאסורין משום רובע ונרבע לא פקע ממנה האיסור טרפה אף להדיוט כיון דמין במינו במשהו וא"כ תקשה לר' יהודה דס"ל במנחות (דף כ"ג) דמין במינו במשהו דל"ל קרא דמן הבקר אבל א"נ כשיטת הרמב"ם דל"א הואיל ואישתרי אישתרי נימא: