פורת יוסף (שלופר) נא

והנה לכאורה תמוה לראב"י למאי כתב קרא ומועד צאתך ממצרים אתה שורף כיון דאי אפשר לשורפו עד בוקר שני וכן הקשה הטו"א במגילה באבני מילואים ותי' עפ"י מה דמבואר בתוס' חולין (דף קמ"א) בד"ה לא צריכא דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אעפ"כ אם עבר וקיים העשה אינו לוקה משום דהל"ת נדחית מפני העשה רק דהעשה אינה נדחית מפני העשה משום דמאי אולמא הך עשה מהך עשה לכך אם עבר וקיים העשה אינו לוקה עי"ש וא"כ א"ש דנ"מ מהא דכתב רחמנא מועד צאתך ממצרים אתה שורף לומר שזמן שריפת נותר ומצותו הגיע בעלות השחר של ט"ו ואע"ג שאין רשאי לשורפו דאין מצות שריפת נותר דוחה י"ט כמבואר בשבת (דף כ"ד) אפ"ה אם עבר ושרפו ביו"ט אינו לוקה משום דהלאו דלא תעשה כל מלאכה כמאן דליתא דמי דעשה דשריפת נותר דוחה אותה עי"ש שהאריך בזה: ח אמנם לכאורה עדיין קשה דאיתא בשבת (דף כ"ד) מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט אמר חזקי' וכן תנא דבי חזקי' אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר מה ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו ולכאורה ק"ל לתנא דבי חזקי' ל"ל קרא דעד בוקר ע"ז להורות דאין שורפין קדשים ביו"ט הא בלא"ה ידעינן דלא דחי כדמשני רב אשי שם שבת שבתון עשה וה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת ועשה וע"כ צריכין לשנויי דאיצטריך קרא לחייב מלקות אם עבר ושרף נותר ביו"ט דא"נ דלכך אסור לשרוף נותר ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ אם עבר ושרפו אינו לוקה כשיטת הריב"א הנ"ל דהל"ת דיו"ט נדחית מפני העשה דשריפת נותר רק דהעשה דיו"ט אינה נדחית מפני העשה אבל השתא דכתב רחמנא עד בוקר בא להורות שזמן שריפת נותר ומצותו הוא בבוקר שני וקודם לכן אינו חל עלה כלל המצוה דשריפה וא"כ אם עבר ושרפו לוקה והשתא תקשה לראב"ע למאי כתב רחמנא עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו הא לענין לאסור שריפת נותר ביו"ט הא בלא"ה ידעינן דאסור לשרוף קדשים ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולחייב מלקות אם עבר ושרפו ל"ל דהא אדרבה מוכח מדכתב רחמנא מועד צאתך ממצרים לזמן שריפה דמצות שריפת נותר חל עלה מיד ביו"ט דאם עבר ושרפו אינו לוקה: והנ"ל ליישב דאיתא בתמורה (דף ה') לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו ופריך הגמ' ור' יעקב האי והנותר מאי עביד לי' ופי' התוס' אע"ג דצריך הפסוק לאשמעינן דין נותר דהוי בשריפה מ"מ פריך למה כתבי' הכא אצל הלאו ומשני דאיצטריך להא דאין שורפין קדשים ביו"ט דבא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו לכך כתבי' רחמנא אצל הלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר בכדי דנדרוש הך עד בוקר בתרא לבוקר שני ואין להקשות לר' יהודה דאיצטריך הך קרא דהנותר ממנו לנתק לעשה א"כ מנ"ל הך דרשה דאין שורפין קדשים ביו"ט ז"א דאע"ג דצריך לנתקו מ"מ הך עד בוקר בתרא מיותר דאי הוה כתיב והנותר ממנו באש תשרפו ג"כ הוי הלאו ניתק לעשה רק דהגמ' מתרץ דלר' יעקב ניחא הא דכתביה התורה הכא כי היכי דנדרוש הך עד בוקר להך דרשה דבוקר שני ולר' יהודה אע"ג דג"כ איצטריך להך דרשה דליתן לו בוקר שני מ"מ שפיר הוה ממילא ניתק לעשה ואין לוקין עליו: ובזה ניחא לי הא דבמכות (דף ד') פריך הגמ' אליבא דר' יהודה דמנ"ל דלוקין על לאו שאב"מ ואמאי לא משני דר' יהודה יליף מזה גופא כיון דאיצטריך קרא לכתוב הך והנותר אצל הלאו לנתק לעשה מכלל דבלא"ה היו לוקין על הלאו דנותר אלמא דלאו שאב"מ לוקין עליו אבל לדברינו ניחא דהא גם בלא"ה איצטריך לכתוב אצל הלאו בכדי דנילף מזה ליתן בוקר שני לשריפתו ורק דממילא הוי ניתק לעשה ומש"ה פריך הגמ' שפיר דאין להוכיח מזה דלוקין על לאו שאין בו מלקות כיון דבלא"ה איצטריך וזה פשוט והשתא מיושב קושייתי הנ"ל די"ל דראב"ע סובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויליף מזה גופא מדאיצטריך רחמנא למיכתב הכא העשה אצל הלאו לנתק לעשה מכלל דבלא"ה לוקין עליו דלראב"ע שפיר מצינן למילף מזה כיון דלדידי' לא איצטריך לכתוב אצל הלאו כי היכי דנילף מזה ליתן בוקר שני לשריפתו שזה בלאו קרא ידעינן דאסור לשרוף נותר ביו"ט דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולענין מלקות הא ליכא נ"מ לדידיה כמו שביארתי וע"כ דאתא לנתק לעשה א"כ מוכח דלאו שאב"מ לוקין עליו ולפ"ז שפיר איצטריך הך עד בוקר שני דאי לא הוה כתיב רק והנותר ממנו באש תשרפו לא הוה מצינן למילף מזה מדכתביה רחמנא אצל הלאו לנתק לעשה דלוקין על לאו שאב"מ דהא מוכרח לכותבו כאן אצל הלאו דהא עלי' הוא נסמך ונמשך דבפסוק דוהנותר לא נזכר באיזה זמן יהי' נעשה נותר ונשרף וקאי על הך עד בוקר שבלאו דלפניו ומוכרח לכותבו אצל הלאו אבל השתא דכתב רחמנא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו דהוי פסוק שלם ומבואר בו בעצמו הכונה והזמן והיה יכול למיכתב במקום אחר שפיר יכולין למילף מדאסמיך רחמנא העשה אצל הלאו לנתק לעשה ש"מ דלאו שאב"מ לוקין עליו: ט אמנם לכאורה עדיין תקשה דגרסינן בסנהדרין (דף י') רמז לעדים זוממין שלוקין מנין דכתיב והצדיקו את הצדיק כו' אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא כו' והיה אם בן הכות ותיפוק לי' מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו וכתבו התוס' שם בד"ה וכל אפילו לר' יהודה דאית לי' לאו שאב"מ לוקין עליו אתי האי שנויא דהא מעדים זוממין יליף לה לר' יהודה במכות (דף ד') ואי לאו והיה אם בן הכות הרשע דגלי לן בעדים זוממין ה"א דבכל דוכתא לאו שאב"מ אין לוקין עליו והשתא תקשה לפי מה שביארתי דלראב"ע ילפינן מהקרא והנותר ממנו עד בוקר גופא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ הדרי קושיית הגמ' לדוכתא לראב"ע דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ותיפוק לי' מלא תענה כיון דלדידי' אף אי לא גלי לן קרא בעדים זוממין דלוקין הוה ידעינן ג"כ דלאו שאב"מ לוקין עליו: אמנם יש ליישב די"ל דהקרא דוהי' אם בן הכות הרשע אתא להורות דבכל מקום היכא שהעדים הצדיקו את הרשע לוקין אף אם משלמין ממון כגון היכא שהעידו שחייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממין דצריכין לשלם ממון אעפ"כ לוקין דלא נימא כרבנן דס"ל במכות (דף ג') דכיון דעדים חייבים לשלם ממון מכאשר זמם אינו לוקה ומשלם ופטור ממלקות לכך איצטריך קרא להורות דבכל מקום שהצדיקו את הרשע חייבים מלקות והא דלא משני הגמ' בכה"ג הוא משום דהגמ' רוצה ליישב אף אליבא דרבנן דס"ל דבכה"ג אינו לוקה לכך הוצרך הגמ' לשנויי משום דהוי לאו שאב"מ אבל לראב"ע בלא"ה ניחא [והא דפי' התוס' היינו לר' יהודה דסובר דאין לוקה ומשלם לכך הוצרכו לשנויי כתירוצם אבל לראב"ע בלא"ה ניחא]. והנה במכות (דף ג') קאמר הגמ' בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ט דאמר עדים זוממין קנסא וא"כ א"נ דעדים זוממין קנסא הא עדיין קשה דלמאי איצטריך הקרא דוהיה אם בן להורות דעדים זוממין לוקין ומשלמין הא יכולין למילף ממוציא שם רע וע"כ דמוכח דראב"ע סובר דעדים זוממין ממונא א"כ ליכא למילף ממוציא שם רע דמה למוציא שם