פורת יוסף (שלופר) מה

ט והנ"ל דהאי חקירה אי מב"מ במשהו אי לא תליא . בהא דהנה הרמב"ן בחומש פ' מטות הקשה למה לא נאמרה פרשת גיעולי עו"ג עד מלחמת מדין הלא מלחמת סיחון ועוג קדם להם ומדוע לא נאמר אז ותירוץ דמלחמת סיחון ועוג הי' מז' עממין ואכלת שלל אויבך אפילו קדלי דחזירי הותר להם ואיך יצטרכו הכלים הגעלה אבל מלחמת מדין לא הי' מז' עממין והנה לכאורה עדיין קשה על תי' הרמב"ן הא בחולין (דף י"ז) משמע דלא הותר קדלי דחזירי רק בשבע שכבשו וא"כ עדיין צריך הכלי הגעלה שהרי הכלי ישאר גם אחר כן וישתמשו בו: והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר בפסחים (דף מ"ד) דקאמר הגמ' ור"ע טעם כעיקר מנ"ל יליף מגיעולי עו"ג לאו טעמא בעלמא הוא ואסר ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי עו"ג חידוש הוא שהרי בכל התורה כולה נו"ט לפגם מותר והכא אסור ור"ע לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ורבנן קדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומפ' התוס' דרבנן ס"ל כיון דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסר הכתוב א"כ ליכא לאיפלוגי בין קדירה בת יומא לשאינו ב"י וכולהו אסורות ור"ע ס"ל קדירה ב"י לא פגמה כלל אבל שאינה ב"י דפגמה שרי דנו"ט לפגם מותר עכ"ל:. ומעתה א"ש דהנה כל עיקר קושיית הרמב"ן ע"כ הוו לר"ע דס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלאו חידוש הוא גיעולי מדין אבל לרבנן דס"ל שאף אינו ב"י אסרה תורה וגע"מ חידוש הוא א"כ הא בלא"ה לא קשה קושיית הרמב"ן ממלחמת סיחון ועוג שלא צותה התורה כן שאין להקשות על החידוש שאין בו אלא חידושו שהשתא חידשה תורה לאסור נט"ל אבל מעיקרא לא אסרו רחמנא וא"כ כיון דכל עיקר קושיית הרמב"ן הוא לר"ע וא"כ הא שפיר תי' הרמב"ן דבעת מלחמת סיחון ועוג דהוי מז' עממין הא אז היה מותר להם קדלי דחזירי ואי דהכלי ישאר אח"כ הא אז יהי' הכלי אב"י ושוב מותרת מחמת נו"ט לפגם (ומה שיש להקשות עדיין על הך תירוצא לר"מ יתבאר במ"א ואכ"מ] כנ"ל לפרש דברי הרמב"ן: אמנם עדיין קשה לפי מה דמבואר בר"ן בפסחים (דף ל') שהביא שיטת הי"מ דכל היכא דמשהו אסור ה"ה דנ"ט לפגם ג"כ אסור וכן כתב הרשב"א בתשובה ועי' בתשובת הגאון רע"א (סי' קפ"ג) שביאר זה הסברא והשתא קשה לר"י דס"ל דמב"מ במשהו אמאי לא צותה התורה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג דלדידי' ליכא לשנויי כתי' הרמב"ן דאז לא הי' צריכין להגעיל דעדיין קשה הא הכלי ישאר גם אח"כ וישמש בו וא"כ הא צריכין לחוש דילמא יבשל בהכלי מין במינו עם האיסור וכיון דלר"י מב"מ במשהו א"כ הא לדידי' גם נט"ל ג"כ אסור במב"מ דכל היכא דמשהו אסור נט"ל ג"כ אסור וא"כ אמאי לא צותה התורה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג כיון דלר"י מדינא אסור במינו נט"ל ולאו חידוש הוא כלל וע"כ דמוכח מזה כשיטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת וא"כ א"ש דאין צריכין לחוש דילמא יבשל בהכלי מב"מ עם מה שבישל העו"ג כיון דלא הוי אלא ספיקא הא ספק מותר מה"ת נמצא מבואר דלר"י דס"ל דמב"מ במשהו ע"כ צ"ל דספק מותר מה"ת: י והשתא אי"ש המשך הך מימרא דרבא דפסק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי להני תרתי מימרות הקדומים משום דרבא בא להוכיח כשיטתו דפסק כר"ל במחלק נכסיו על פיו לחלק בין תכ"ד לאחר כד"ד אף דלרבא לשיטתו דס"ל דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל הא לדידי' מוכח דתכ"ד לאו כדיבור דמי כיון דמהא דעדות אינו מוכח לרבא דר"י סובר דתכ"ד כדיבור דמי כמו שהבאתי לעיל קושיית המ"ל וע"כ צ"ל דרבא כר"ח ס"ל דבהדי סהדי שקרי ל"ל וא"כ הא שוב מוכח דר"י ס"ל דתכ"ד כד"ד כנ"ל ולהוכיח דחזקה הוא מטעם בירור כר"ח מוכח מהא דפסק כר"ל דאיגלאי מילתא למפרע ל"א דקשה אמאי לא איצטריך קרא לר' ישמעאל דחייש למיעוטא להתיר שחיטה ביו"ט וע"כ צ"ל דכיון שכבר הוחזקה הרוב לענין אכילה וא"כ הא קשה לא יהא אלא ספק דמותר מה"ת וע"כ דחזקה הוא מטעם בירור כמו. שהבאתי לעיל ולא אכפיל הדברים אמנם הך הוכחה הוא רק א"נ דספק מותר מה"ת אבל א"נ דספק אסור א"כ הא נסתרה זה דאין להוכיח דחזקה הוא מטעם בירור כיון דאף אם הוא ספק ג"כ אסור וע"כ דאזלינן בתר רובא לכך פסק רבא כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ הא קשה לרבא לשיטתו דס"ל דאיסור הנאה דמת ילפינן מעו"ג א"כ הא אף עור המת אסור בהנאה א"כ ל"ל הקרא דשור ולא אדם וע"כ משום דה"א איפוך אנא א"כ הא קשה דהאיך מצינו לומר איפוך אנא דא"כ ל"ל קרא דשור רעהו ולא שור של הקדש דל"ל דנ"מ אם נגח שור שהקדיש לבד"ה לשלשים יום כיון דלרבא קיי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ הא שור רעהו קרינן ביה וע"כ דנ"מ היכא דנגח שור של הקדש שנתערב ברוב חולין כנ"ל א"כ הא מוכח דמב"מ במשהו א"כ קשה אמאי לא צוותה התורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג וע"כ דספק מותר מה"ת א"כ הא מוכח דחזקה הוא מטעם בירור כנ"ל לכך שפיר פסק רבא כר"ל במחלק נכסיו על פיו לחלק בין תכ"ד לאחר כ"ד וא"ש ודו"ק [ובאופן אחר יש לבאר בפשיטות המשך הני תרתי מימרא דרבא דתליא הא דקנין פירות בהך מימרא דר"ל דירושה לאחד דהנה הכל תמהו על הרמב"ם שפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף, דמי הא אמרינן בגיטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דאמר רב אסי' אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק דאין ברירה א"צ הא האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ תקשה דהאיך משכחת לה דמייתי ביכורים והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם פסק (בפי"א מה' שמיטה ויובל ה"א) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא. תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילין אלא תחזיר השדה לבעלים ביובל וכ' הרמב"ן במנין המצות שטעמו של הרמב"ם הוא כעין דס"ל לרבא בתמורה (דף ד') דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והנה ידוע שיטת הרמב"ם דסובר דכל ספיקא מותר מה"ת דלא אסרה תורה רק וודאי ולא ספק וכיון שכן י"ל דמה שאחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל אינו אלא כשחלקו בסתם אבל אם חלקו בפירוש שישאר לכ"א חלקו לצמיתות מהראוי שתהיה החלוקה קיימת דהא הא דאין ברירה הוא מטעם ספק כמבואר בר"ן דלכך קיי"ל דבאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה משום דמספקא לן אם יש ברירה או לא לכך בדאורייתא ספיקא לחומרא ובדרבנן לקולא וכיון דזהו מטעם ספק ועל ספק לא נאמר איסור הלאו דלא תמכר לצמיתות א"כ מאי פריך רב יוסף לא משכחת לה דמייתי ביכורים הא משכחת בחלקו בפירוש לצמיתות וא"ל הא מבואר באחרונים דגם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ וא"כ אף דספק מותר מדאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן אסור הוה כעובר על ודאי איסור דרבנן ואף בספק מכירה שייך אי עביד ל"מ ז"א דהא מצד הלאו דלא תמכר אינו צריך להחזיר ביובל משום דספק דאורייתא לקולא ואי משו' איסור דרבנן הא בדרבנן אמרינן יש ברירה ותלינן שהוברר שכ"א זכה בחלק ירושתו ומאי פריך רב יוסף וע"כ צ"ל דר"י פריך רק לשיטת ר' יוחנן דס"ל בביצה (דף ל"ז) דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה לכך אף אם מכרו בפירוש לצמיתות צריך להחזיר ביובל מצד האיסור דרבנן א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים משא"כ לדידן דפסקינן בדרבנן אמרינן ברירה ומיושב שיטת הרמב"ם הרי מבואר דלדידן דקיי"ל דאין ברירה א"נ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מוכרחין לומר דספק מותר מדתורייתא]: