פורת יוסף (שלופר) מג

פרה שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את הניזק וז"ל הרב המאירי אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין למה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה כו' ואלו היינו שמין הולד כאילו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר והיתה פסידא לזה למזיק ואע"פ שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מ"מ הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד ע"ג פרה שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאילו יצאו עכ"ל: הרי חזינן דהמאירי מס' דרבא קמ"ל דלא נימא דאם הזיק פרה מעוברת אף דעתה לא הוי רק עובר אעפ"כ דאם לא הזיקה היה נגמר העובר והיה נולד ולד גמור וה"א דמיחשב כמו שהזיקו ולד גמור וצריך לשלם לו בעד ולד מעליא קמ"ל כיון דעדיין לא יצא הולד לאויר העולם אין אנו דנין בדבר שלא יצא לאויר העולם עדיין כאילו יצא א"כ הא זהו רק אם הדבר לא בא לעולם עדיין ומחוסר הגידול אבל בדבר שישנו בעולם רק דהוי מחוסר זמן בזה בוודאי חשבינן כאילו ההזיק נעשה מיד וצריך לשלם לו בעד שור מעליא ואף דאנן קיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שפסק הרא"ש בב"ק (דף צ"ט) גבי גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח דפטור מתשלומין משום דלא הוי אלא גורם לממון ועי' בש"ך בח"מ (סי' שפ"ו וסי' ק"י ס"א) וא"כ ה"נ נימא אף דלאחר שלשים יום יהיה פקע ממנו ההקדש אעפ"כ כיון דהשתא אסור בהנאה לא הוי אלא גורם לממון דלאו כממון דמי ז"א דל"ד זה לזה דשאני התם דהחפץ בעצם אין בו שום שיווי ממון כלל דהא החמץ אסור בהנאה לעולם רק דנימא דכיון דלהגזלן היה נצרך החמץ לפטור א"ע בהחמץ מהנגזל דהיה אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו ששרפו צריך לשלם לו ממון מעליא יהיה מיקרי מצד זה ממון לזה אמרינן כיון דבהחפץ בעצם אין בו דין ממון אינו מיקרי ממון מצד מה שנצרך החפץ להגזלן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אבל בנידון דידן כיון דבהחפץ גופא יש בו שיווי ממון דהא אם היה השור קיים היה מותר לאחר ל' יום ולא הוי כעת רק מחוסר זמן שממילא קא אתי ויגיע הזמן שיהיה מותר בהנאה בזה בוודאי חשבינן כאילו ההיזק נעשה מיד וצריך לשלם לו בעד שור מעליא כמו שביארתי: ה אלא שעומד לנגדי גמ' ערוכה בפסחים (דף כ"ט) דקאמר הגמ' והדר ביה ראב"י דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א כו' ר"א בר רבא תני לה להא שמעתתא משמיה דר"י בהא לישנא דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכא בדבר הגורם לממון כממון דמי קמיפלגי מ"ד מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלמא אף דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה כדקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובוודאי יגיע הזמן דלאחר הפסח שיהיה מותר בהנאה ולא הוי רק מחוסר זמן ואעפ"כ חשבינן ליה לגורם ממון דלמ"ד דלאו כממון דמי פטור על הזיקו והדבר תמוה לענ"ד עד שבעיוני בזה מצאתי בע"ה בפני יהושע בפסחים (דף כ"ט) שתמה כן דמאי מדמי הגמ' זה לגורם לממון עי"ש שכתב וחזרתי על כל צדדים ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלהאי טעמא אין ה"נ שמחוייב לשלם הקרן להקדש כיון דלגבי הקדש ממון גמור הוא אלא הא דקתני י"א לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם כיון דלגבי זה שמעל בשוגג לא מיקרי ממון דהא באיסורא לא ניחא ליה דליקני אלא דע"כ אוקמא רחמנא ברשותו לענין מעילה היינו דווקא היכי דמיקרי ממון לגביה דהא משמעל נפק לחולין וע"ש כך נקרא מעילה דאין מעילה אלא לשון שינוי שנשתנה מרשות הקדש לרשות המועל משא"כ הכא בחמץ שאם נאמר דברשותו קאי כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפו א"כ אין לחייב בקרן וחומש עכ"ד עי"ש [ובחידושי הארכתי בזה ליישב באופנים שונים ואכ"מ]: נמצא מתבאר מדברי הפ"י דס"ל ג"כ כדברינו דזה מיקרי ממון גמור מה שלאחר הזמן תהיה מותר בהנאה ואין לומר דלא דמי נידון דידן לההיא דהתם דהא שהוכחנו דהיכא דהוי ממון לאחר זמן אף דכעת אין בו דין ממון מיקרי ממון מהשתא הוא רק דהיכא דכעת הוי ג"כ שלו רק דהשתא אין בו דין ממון בזה אמרי' כיון דלא הוי אלא מחוסר זמן מיקרי ממון מהשתא אבל בנידון דידן כיון דבתוך השלשים יום לא הוי השור של הבעלים כלל רק של הקדש כמבואר בתוס' ב"ק (דף ע') בד"ה תורא דראובן והקשו התוס' והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוה כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרי על שם בעלים וא"כ כיון דהקדש בדק הבית הוי כמכירה ויצאה מרשות הבעלים לגמרי איך שייך לומר דמצד מה שיהיה אחר שלשים יום שלו יהיה מחוייב בתשלומין כיון דהשתא בעת שהזיק לאו ממון של הבעלים הוא כלל רק ממון הקדש: זה אינו אף דבאמת אינו מיקרי כעת ממון של הבעלים מצד מה שתהיה לאחר שלשים שלו כיון דהשתא לאו שלו הוא אף על פי כן הא מבואר בתוס' בבא קמא (דף ס"ט) ד"ה כל שלקטו דאם גזל אחד ונתייאשו הבעלים ובא אחר וגזלו מן הגזלן אף דלא היה מחוייב לשלם להבעלים הראשונים עבור הגזילה כיון דגזלו לאחר יאוש אעפ"כ מחוייב היה הגזלן השני לשלם להגזלן הראשון משום דהוי צריכה להגזלן לפטור א"ע בזה מהנגזל אלמא אף דהחפץ לאו של הגזלן הוא דהא מחוייב להשיב להבעלים ואנן קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אעפ"כ כיון דלהגזלן איכא פסידא בזה שגזלו ממון דצריך לשלם בעד זה להבעלים חייב לשלם להגזלן כן ה"נ אף דהחפץ לאו של הבעלים הוא כעת אעפ"כ הא לא בעינן במזיק שיהיה החפץ שלו רק דאם בא פסידא מהזיקו להבעלים חייב לשלם וא"כ כיון דבזה שהזיק את השור הוא פסידא לבעלים כיון דלאחר ל' יום יהיה פקע ממנו ההקדש ויהיה שלו דלא הוי רק מחוסר זמן אף דהשתא אינו שלו אף על פי כן הא איבד ממון גמור וחייב לשלם וזה פשוט: ו והשתא לפ"ז הא מיושב קושיית התוס' הנ"ל דשפיר איצטריך קרא דרעהו לפטור שור של הקדש ולא פטרינן משום והמת יהי' לו דנ"מ לכה"ג אם הקדיש שור בע"מ לבד"ה לשלשים יום ונגחו השור בתוך השלשים יום דאי הוה פטרינן לשור של הקדש משום והמת יהי' לו ה"א דבכה"ג מחוייב לשלם להבעלים עבור השור כיון דלא הוה אלא מחוסר זמן כמו שביארתי ושפיר קרינן בי' והמת יהיה לו משום דהא כשיכלה השלשים יום פקע ממנו ההקדש ושייך הנבלה להבעלים אבל השתא דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש א"כ כיון דבעת הנגיחה הוי השור של הקדש אף דמחמת הנגיחה הי' הזיק להבעלים אעפ"כ כיון דבעת הנגיחה הי' השור של הקדש פטרי רחמנא מצד שור רעהו ולא שור הקדש: אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ כר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל א"נ כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ נסתרה הך תירוצא דאף השתא דכתיב רעהו אין אנו יכולין למעט שור של הקדש בכה"ג משום דבזה הא שפיר שור רעהו קרינן בי' כיון דאינו קנוי להקדש רק לשלשים יום ואח"כ חוזר לבעלים א"כ הא לא הוי אצל הקדש אלא קנין פירות כמבואר בר"ן בנדרים (דף כ"ט) אהא דקאמר אביי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי והתניא כו' וכתב הר"ן ואפשר דנהי דס"ל לאביי דקדושת הגוף פקעה בכדי בהאומר לאשה מודה דלמחר לא נפקא בלא