פורת יוסף (שלופר) מא

ט והשתא א"ש הא דבעת שהיו סוברים הצדוקין שיחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד לא היו יכולין לומר שעצרת אחר השבת משום דהא קשה לדידהו דסוברים דיחיד מביא תמיד אמאי לא כתיב ויעשו את התמיד בגלגל וע"כ צ"ל דמוקמי הך קרא לכדר' בנאה להורות דערל מקבל הזאה א"כ ע"כ צ"ל כר"ע דערל כטמא א"כ מוכח דל"א דברה תורה כלשב"א א"כ קשה ל"ל קרא דבכל מושבותיכם וע"כ צ"ל משום דהוה ילפינן ק"ו מעבודה א"כ מוכח דהיכא דמיפרך ק"ו ל"א דיו א"כ מוכח דחופה, קונה א"כ קשה ל"ל קרא דויצאה חנם וע"כ דאתי להורות דלא בעינן כסף וביאה וא"כ קשה הא זה מוכח מהא דממעטינן קשאמ"ל וע"כ דמשכחת לה בקידושי שטר א"כ מוכח דיש ברירה א"כ הא ל"ל כפי' הר"ת דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הוא בט"ו כיון דיש ברירה והוי שיעור שלם א"כ האיך רשאים לאכול הא אין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת וע"כ דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ז כפי' ר"י א"כ מוכח דאין עצרת אחר השבת דאל"כ האיך תלה הכתוב היתר אכילתו בדבר שאינו עיקר אלא מקרה כהוכחת הרמב"ם. אבל השתא דנצחום שאין יחיד מתנדב קרבן תמיד א"כ הא שוב י"ל כר"ש דאתא הקרא להורות דכעין פסח הוא דקרב א"כ הא י"ל דאין ברירה א"כ הא שוב י"ל כפי' הר"ת דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ו ואין כאן הוכחה דלא כהצדוקין כנ"ל לכך שוב טעו שעצרת אחר השבת ודוק: מערכה ה א ועתה נבוא לבאר הך מימרא שלישית דר"ל דפסק רבא כוותי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דתליא בהדדי והוא דהנה לכאורה יש להוכיח כר"ל דקנין פירות לאו כקנין, הגוף דהנה התוס' בב"ק (דף י') בד"ה שהשור הקשו וא"ת ל"ל קרא דשור ולא אדם הא בלא"ה ידעינן מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה כדילפינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (דף כ"ט) ותירץ התו' הוא דחוק כמבואר למעיין : והנ"ל ליישב קושיית התוס' דגרסינן לקמן (דף נ"ג) ומאי חזית דוהמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים וא"כ מיושב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דשור למעט אדם דאי הוי כתיב חמור לחוד למעט כלים ה"א דהאי חמור קאי למעט אדם אבל כלים חייבים ואין לומר דל"ל קרא למעט אדם ת"ל מוהמת יהי' לו ז"א דהא אי לא הוה כתיב חמור למעט אדם ה"א דאיפוך אנא דהמת יהיה לו דבור קאי לבעלים מטפלין בנבילה אבל לא בעינן בבור שהמת יהיה לו והמת יהי' לו דשור קאי למי שהמת שלו דלא שייך תי' הגמרא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים דהא השתא אי לא הוה כתיב קרא כלל לפטור בבור ה"א דהכל חייב בבור הן כלים והן אדם וה"א דאיפוך אנא לכך כתוב קרא דחמור למעט אדם והשתא שוב לא אמרינן איפוך אנא משום דמסתברא דפטור גבי בור הואיל ופטר בו את האדם ועדיין לא ידעינן למעט כלים לכך כתיב שור למעוטי אדם וע"כ דחמור למעט כלים [וכן תירץ הש"מ] אך ז"א דהיכי מצינו למימר איפוך אנא דא"כ רעהו דכתב רחמנא, בשור לאפוקי הקדש ל"ל ת"ל מוהמת יהיה לו וא"ל דאיצטריך להקדש שנגח הדיוט דזה משור איש נפקא כמו שהקשו התוס' שם: ב והנ"ל ליישב קושיית התוס' דשפיר איצטריך קרא דרעהו משום דמשכחת לה גוונא שנגח שור של הקדש ואעפ"כ יהא המת שלו והוא דגרסינן בנדרים (דף כ"ט) הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון ופריך הגמרא ולעולם אמר ב"פ פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א"ל ר"ה קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעה בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אלמא דס"ל לרבא דקדושת דמים פקעה בכדי ואם אמר שור בעל מום זה יהיה הקדש לבד"ה שלשים יום הרי כל השלשים יום הוא קדוש ולאחר שלשים יום יוצא לחולין מאליו: והנה הר"ן שם כתב אהא דס"ל לבר פדא נקצצו פודן פעם אחת ודיו וז"ל ואפ"ה דווקא בהקדש הוא דאמר הכי משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל בדיני ממונות כיון דבודאי זכייה דממונא פקע בכדי וכדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון וממה ששייר ראשון מיהא אית ליה דפקעה זכותיה דראשון בכדי ה"נ כי אמר שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותיה עכ"ל והיינו אפי' לב"פ דס"ל דקדושה לא פקע בכדי אבל דיני ממונות פקע בכדי וא"כ לפ"ז ה"ה אם נימא דקדושת דמים פקע בכדי דשוה לדיני ממונות א"כ כשכלה ההקדש שוב שייך הדבר לבעליו שהקדישו וראיתי באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ג) שתמה על הא שהביא הר"ן בחידושיו לגיטין (דף פ"ג) בהא דבעי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעי הדר פשטי' כיון דפסקה פסקה והביא הר"ן שיטת הרא"ה דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות על יום אחד שזכה המקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה עכ"ל ותמה ע"ז הא"מ דא"כ הא דפליגי עולא ובר פדא אי קדושה פקע בכדי הא אף א"נ דקדושה פקע בכדי אעפ"כ כיון שזכה בו הקדש ליום אחד שוב שייך להקדש לעולם כמו בדיני ממונות אם נתן לחבירו קרקע על יום אחד שזוכה בו המקבל לעולם והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה ה"ו) פסק דגנב והקדיש אינו משלם תשלומי, ד' וה' ומשמע אפי' בקדשי בדק הבית והשיג עליו הראב"ד מב"ק (דף ע"ו) דפריך הגמ' על הא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן א"כ הא זהו אינו שייך רק בקדשי מזבח דשם בעלים עליהם אבל לא בקדשי בדק הבית וכן מבואר בתוס' שם. ולי נראה ליישב שיטת הרמב"ם דבקדשי בדק הבית מעיקרא לא קשה מידי לפי מה דמבואר בירושלמי (פ"ק דמעשרות הלכה א') מה בין הפקר ומה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש כו' אמר ר' אבין אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומר לו פדה את ראשון עי"ש וא"כ בקדשי בד"ה כיון דיש עדיין יד הבעלים בו דהם קודמין לכל אדם דאמרי' ליה פדה את ראשון פשיטא דאינו חשוב מוכר להקדש דלא יצא מיד הבעלים ולא הוה מכרו כולו וכל עיקר קושיית הגמ' הוא רק על קדשי מזבח דאין לו פדיון א"כ מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים והוצרך לומר כיון דעדיין שמא דראובן עליה ועי' בתוס' מנחות (דף ע"א) ד"ה ומתירין: ומעתה לפ"ז ניחא שיטת הרא"ה דהא דס"ל להרא"ה דאם נתן לחבירו קרקע על יום אחד שזכה בו המקבל לעולם הוא רק בדיני ממונות דכיון שנתן לחבירו הקרקע יצאה מרשות הנותן לגמרי לכך אף שלא נתן לו רק על יום אחד אעפ"כ כיון דעל זה הזמן יצאה מרשותו שוב פסק ממנה כח הבעלים וזוכה בה המקבל כזוכה מן ההפקר אבל בהקדש כיון דאף בשעת ההקדש לא