פורת יוסף (שלופר) מ

בזה"ב נאמרה הללמ"מ לחייב בכ"ש ממילא ג"כ לענין אכילת מצה בעינן כזית והיה שוה בזה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור דגם לפני הדיבור הי' מצות אכילת מצה דוקא בכזית כיון דסתם אכילה הוא בכזית וכיון דלשני הפנים הנ"ל אליבא דר"ש שוה שיעור אכילת מצה לפני הדיבור כמו לאחר הדיבור או דגם עתה בכ"ש או דגם קודם הדיבור בכזית א"ש הא דהצריך ר"ש לשיטתו למיעוטא דקרא דלא תאכל עליו חמץ כו' דאין יוצאין במצה של טבל דאי לאו קרא הוי ס"ד דיוצאין ומצוה הבאה בעבירה ליכא דהוי אמרינן דליתי עשה דמצה ולדחות ל"ת דטבל. ומה שהקשה השאגת ארי' דא"א לומר כן דהא טבל הוא במיתה בידי שמים וכמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית דליתא אלא ל"ת שאין בו כרת כמו כן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו חיוב מיתה בידי שמים וכן מה שהקשה עוד השאגת ארי' דבטבול למעשר שני אף דליכא חיוב מיתה בידי שמים מ"מ כיון שיש בו עשה ול"ת אין מקום שיודחה מפני עשה דמצה זהו רק לדידן דמצרכינן לאכילת מצה שיעור כזית דוקא וקודם הדיבור הי' בכ"ש וע"כ אף דנאמרה גם לפני הדיבור לא מיקרי חמור לענין דחיי' דהא לפי המצוה דלפני הדיבור הי' די בכ"ש ומה שצריך עתה לאכול כזית לא הי' כלל לפני הדיבור והמצריך לבא לידי דחייה היא מה שנתחדשה הלכה דאין יוצאין באכילת מצה בפחות מכזית וזה לא הי' המצוה קודם הדיבור אבל לר"ש שסובר באחד משני אופנים הנ"ל או דהן לפני הדיבור ולאחר הדיבור שיעור אכילת מצה בכ"ש או דהן לפני הדיבור ולאחר הדיבור בכזית דסתם אכילה בכזית ולשיטתו דלפני הדיבור ולאחר הדיבור שוין בשיעורין מקרי שפיר חמור מפני שהי' ג"כ לפני הדיבור ושוב יכולין למילף מפסח מילה ותמיד כשם שהם דוחין שבת אף שיש בה כרת ועשה ול"ת כן ה"נ במצות אכילת מצה והוי אמינא דיוצאין במצה של טבל הטבול לתרומת מעשר אף שהיא במיתה בד"ש וכן הטבול למעשר שני אף דאיכא בו עשה ול"ת משום דאתי עשה דמצה דחמיר שישנו לפני הדיבור ודוחה לעשה ול"ת לכך איצטריך היקשא דקרא א"כ זהו רק לר"ש משא"כ לדידן דבעינן עתה באכילת מצה כזית וקודם הדיבור הי' די בכ"ש פשוט דהטעם דאין יוצאין במצה של טבל הוא משום דכיון שאין האיסור נדחה הוי מצוה הבאה בעבירה וכמו שפירש הר"ן טעם זה במשנתינו ואתי שפיר וא"כ כיון דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת שלאחה"ד הדרי קושי' לדוכתיה על פי' ר"ת האיך מצי לדחות העשה דמצה לל"ת דחדש: ז והנ"ל ליישב לפי מה דמבואר בתוס' בר"ה (דף י"ג) אהא דקאמר הגמ' עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו א"ת דעייל ביד עו"ג קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עו"ג ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאי' במס' עו"ג (דף נ"ג) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ועי' בטורי אבן שביאר דכל התבואה שהי' בא"י בעת כניסתן לארץ ה"ל ישראל ועו"ג שותפים בו דיש לעו"ג חלק במה שזרע וידוע שיטת רש"י בגיטין (דף מ"ז) אהא דאמרי' ישראל ועו"ג שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה ומפ' רש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חציו טבל וחציו חולין כו' ואין תקנה אלא להפריש מיני' וביה נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו הרי חזינן דס"ל לרש"י דאי אמרינן אין ברירה אף שהגיע לידו מחזקינן הדבר בשותפות מחצה לזה ומחצה לזה והנה שיטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עו"ג והדברים עתיקין וא"כ לפ"ז א"ש לפי מה שביארתי דהטעם דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת שלאחה"ד הוא משום דמן הסברא אין עשה דוחה ל"ת דהל"ת חמור מיני' רק דילפינן זה מכלאים בציצית בעינן דומיא דכלאים בציצית שהעשה נאמרה לאחר הדיבור א"כ זהו בל"ת החמור אבל בנ"ד כיון דבהכזית חדש שאוכל לקיים מצות מצה אין בה מן האיסור רק חצי זית דהא החצי זית השני ה"ל של עו"ג דאינה אסורה משום חדש וא"כ כיון דלא הוי מן האיסור אלא חצי שיעור דקיל כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) דבח"ש ליכא אפי' איסור עשה אלא איסור גרידא ולא חשיב מושבע ועומד עיי"ש א"כ אף דהוי העשה דמצה עשה דקוה"ד אעפ"כ כיון דלענין העשה מיחשב הכזית לשיעור שלם ולענין הל"ת לא הוה אלא ח"ש דקיל עצמיות החומר דהמצוה דוחה הל"ת דקיל ולא בעינן כלל בזה דומיא דכלאים בציצית ושפיר מצי לדחות העשה לאיסור ח"ש אף דהוי עשה שקוה"ד: ח אמנם הך תירוצא הוא רק א"נ דאין ברירה אבל א"נ דיש ברירה א"כ הא משלקח הישראל הכזית לאכילת מצה הוברר הדבר שזהו חלקו המגיע משעה ראשונה לכך כמו דס"ל לרשב"ג בגיטין (דף מ"ז) בישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות דמשבא ליד ישראל אמרינן דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך וא"כ הא כל הכזית כונו אסור משום חדש וא"כ תקשה האיך אכלו ממחרת הפסח בט"ו לקיים מצות אכילת מצה הא אין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת דשיעור שלם וע"כ צ"ל כפי' הר"י דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו בט"ז בניסן בעת הקרבת העומר ולשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ז) שהשיגו על רש"י וכתבו דאי אין ברירה חיישינן שמא הגיע לו כל חלקו של עו"ג או כל חלקו של ישראל א"כ הא נסתרה דברינו: י"ל באופן אחר דמוכח דזה תלוי בברירה דהנה ידוע קושיית הגאון מהר"י האיך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת הא אמרינן בתמורה (דף י"ז) שבימי אבלו של משה נשתכחו ש' הלכות מישראל וחד מינייהו שיעורין א"כ הא לא ידעו השיעור של מצה ואולי יאכלו מעט פחות או יותר והוי חצי שיעור שלא במקום מצוה ותירץ כיון דהא דח"ש אסור הוא משום דחזי לאיצטרופי א"כ א"ש דה"ל לאכול כזית אחד מאי אמרת שמא שיעור דמצה הוא ב' זיתים וה"ל ח"ש שלא במקום מצוה ז"א כיון דאיסור של חצי שיעור אינו אלא מטעם חזי לאיצטרופי והרי כשיאכל עוד ח"ש ממילא יקיים נמי מ"ע דמצה וה"ל לתקוני כל מה דאפשר ושמא יאכלו כשיעור עכ"ד אמנם הך תירוצא לא א"ש לפי שיטת התוס' ביומא (דף ע"ד) דהקשו אהא דקאמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מדאורייתא משום דחזיא לאיצטרופי דאמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות ח"ש וי"ל דלהכי איצטריך לי' לר"י לפרושי ה"ט משום דאי מקרא דכל חלב ה"א עיקר קרא לכוי איצטריך וח"ש מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מה"ט דדרשה גמורה היא לח"ש אלמא דלשיטת התוס' לא בעינן ה"ט דחזי לאיצטרופי רק לגלות שהריבוי מכל קאי נמי אח"ש וא"כ כיון דבאמת מוקמינן האי וכל לרבות אפי' ח"ש א"כ ממילא הא נכלל בהריבוי כל האיסורין אף היכא דלא חזי לאיצטרופי בשלמא לשיטת הר"ן בשבועות דמשני דמכל חלב לא אתיא לכל האיסורים לאסור ח"ש דשאני חלב דהוי בכרת והא דאסורין ח"ש בכל האיסורים הוא מה"ט דחזי לאיצטרופי ניחא הך תירוצא אבל לשיטת התוס' הדרא קושיא לדוכתיה אבל לפי מה שביארתי ניחא דאף דנשתכחו שיעורין אעפ"כ יכול לאכול כזית לקיים המ"ע משום דהוי ספק ספיקא חדא דילמא הך כזית הוא מחלקו של עו"ג דאין בה איסור חדש דהא לשיטת התוס' אי אמרינן אין ברירה חיישינן שמא הגיע לישראל כל חלקו של עו"ג ואף אם הוא של ישראל אעפ"כ איכא עוד ספיקא דילמא הוי השיעור כזית כמו שאוכל א"כ הא בלא"ה שרי באכילה משום דאתי עשה ודחי ל"ת ושיטת הר"י בביצה (דף ג') דאף ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובות הוי ג"כ ס"ס וא"כ כיון דהוי ס"ס לכך מותר באכילה לקיים המ"ע אמנם זהו דווקא אי אמרי' אין ברירה אבל אי אמרינן יש ברירה הא נסתרה הך תירוצא וא"כ א"נ כפי' הר"ת מוכח ממ"נ דיש ברירה: