פורת יוסף (שלופר) לט

חדש במחרת הפסח אבל לפי פי' הר"ת דהאי ממחרת הפסח הוא בט"ו בניסן ואכלו מן הישן וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה א"כ הא עדיין אין אנו ידעינן האי עצם היום הזה אימתי הוא ואין בזה לסתור דברי הצדוקין: אמנם זהו תליא בהא דהנה קשה טובא לפי' הר"ת א"כ מאי קאמר הגמרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול הא להר"ת דמפרש דהאי ויאכלו הוא ישן א"כ הא ישן רשאים לאכול אף קודם העומר וכל עיקר הדיוק הוא מה שלא אכלו קלוי עד עצם היום הזה והנ"ל ליישב דהנה מקשים עוד לפי' הר"ת הא אמרינן בירושלמי (ריש פ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי' דר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהיה אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפילו קצורה ואפי' חטין בעליה עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר להדיא דבשעה שנכנסו ישראל לארץ היו אסורים כל התבואות אף הישנים משום חדש א"כ היכי אכלי בט"ו מן הישן כיון דהישן ג"כ אסור והנ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דבאמת הי' אסור אז כל התבואות משום חדש רק דאכלו לקיים מצות אכילת מצה דבזה מותר לאכול אף מן החדש משום דאתי עשה דאכילת מצה ודוחה לל"ת דחדש וא"כ שפיר דייק הגמרא דמדאכלו ממחרת שחיטת הפסח דהיינו בט"ו לקיים מצות אכילת מצה ומעיקרא לא אכול אלמא דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע: אמנם עדיין קשה הא בתו' שם (דף ל"ח) בד"ה דאקריב עומר מבואר דלא שייך לומר באכילת מצה עשה דוחה ל"ת משום דהוי עשה שקודם הדיבור ואין עשה שקוה"ד דוחה ל"ת שלאחר הדיבור א"כ תקשה לפי' הר"ת היכי אכלי מעבור הארץ לקיים מצות אכילת מצה הא בזה ל"ש עשה דוחה ל"ת: ו ובחידושי ביארתי ליישב מה דתמה הש"א (בסי' צ"ט) והאחרונים על הא שתירצו דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת הא אדרבא ביבמות (דף ה') מוכח להיפוך דעשה דקוה"ד חמור דדחי הגמ' דממילה פסח ותמיד ליכא למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהתם שאני משום דהוי עשה דלפני הדיבור אלמא דעשה דלפני הדיבור חמור: והנ"ל ליישב דקודם הדיבור לא מיקרי חמור לענין דחיית עשה לל"ת אלא היכא דלא נשתנה המצוה לאחר הדיבור כמו בפסח מילה ותמיד דהציווי שבהן בעשייתן במועדן שוה לאחר הדיבור כמו שהיו קודם הדיבור אבל במצות אכילת מצה אין להחשיב לחומר מה שנצטוו ג"כ לפני הדיבור דהא כל השיעורין לא נאמרו אלא הלכה למשה מסיני אבל קודם הדיבור לא נאמרו שיעורין כמו שפסק הרמב"ם בה' מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי אפי' בכ"ש דלא נאמרו שיעורין לב"נ הרי גלוי בעליל דסתם אכילה דקרא הוא בכ"ש ושיעורא לא נאמרה אלא בהלמ"מ ולכך לב"נ שלא ניתן להם הלמ"מ נשאר להן איסור אזהרתן כפי משפט הלשון דלא תאכלו דהוי בכ"ש וא"כ קודם הדיבור כשנאמרה מצות אכילת מצה הי' די באכילת כ"ש דהא קודם הלמ"מ הי' סתם אכילה בכ"ש רק דכשנתנה תורה נתחדשה אז הלכה שאין יוצאין ידי מ"ע דאכילת מצה כ"א בכזית וכן נאמרו השיעורין לענין אכילת איסור: ומעתה נחזי אנן מה"ת תדחה עשה דאכילת מצה ל"ת דחדש אי משום הכלל שבתורה דכל עשה דוחה ל"ת הא כיון דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית א"כ הא לא מצינן למילף רק דומיא דכלאים בציצית שנאמר העשה דציצית לאחה"ד ואי משום עצמיות חומר המצוה דאכילת מצה כיון שהיתה נוהגת ג"כ קודם הדיבור ידחה הל"ת דהא הא דבעינן למילף דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית הוא רק משום דמסברא החיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה כמבואר ביבמות (דף ח') אינו נדחה מפני עשה אבל בחמור נגד קל אינו צריך למילף מכלאים בציצית דבלא"ה ידעינן מסברא דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שיזכה לא בעינן דומיא דכלאים לכך במצות עשה דאכילת מצה כיון שהוא חמור שהוא נוהג לפני הדיבור עצמוות החומר דהמצוה ידחה ל"ת הא תינח אם יוצאין למ"ע זו ג"כ לאחר הדיבור בכ"ש כמו לפני הדיבור אבל באמת כיון דאין יוצאים באכילת מצה בפחות מכזית כ"א בכזית ועל אכילת כזית לא הי' קודם הדיבור כלל מ"ע ואם לא הי' נתחדשה הלכה להצריך כזית באכילת מצה אף בלא דחיית עשה להל"ת היה אפשר לאכול מצה כיון דלענין אכילת איסור בענין כזית דוקא וא"כ עיקר צורך הדחיה שבאה מצות אכילת מצה לדחות הל"ת של האיסור אינו אלא משום דלאחר הדיבור בעינן באכילת מצה ג"כ בכזית דוקא ולענין זה לא היתה המ"ע דאכילת מצה שהוא קודם הדיבור וא"כ למה תקרא מצות אכילת מצה לענין דחיית ל"ת למצוה חמורה לדחות ל"ת דאכילת כזית איסור מפניו: ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה השאגת ארי' (בסי' צ"ד) אהא דגרסינן בפסחים, (דף ל"ה) ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת עליו חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר ר"ש הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' עיי"ש והקשה הש"א דל"ל למעט דאינו יוצא במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ ת"ל דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ודחיית עשה לל"ת לא שייך בזה דהא טבל במיתה: ועוד מקשים כל המפרשים דלפי המסקנא בגמ' אין ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ דאינו יוצא במצה טבל רק לר"ש דל"ל אחע"א וכיון דלית הלכתא כר"ש למה סתם רבי במתני' דאין יוצאים במצה של טבל אשר ע"כ כתב הר"ן דטעמא במתני' דאין יוצאים במצה של טבל הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה אליבי' דא"כ ל"ל לר"ש ללמוד מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא עיקר מרא דהך דינא דמצוה הב"ע לאו מצוה היא הוא ר"ש כדאיתא בסוכה (דף ל') דיליף לי' מקרא דוהבאתם את הגזול: אבל לפי מה שביארתי ניחא דהנה האחרונים מסתפקים אליבא דר"ש דס"ל במכות (דף י"ז) דכל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אם גם במצות עשה דאכילה די לר"ש בכ"ש והנ"ל דזה תליא במחלוקת הראשונים בטעמא דר"ש דס"ל דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן אי הטעם הוא משום דר"ש סובר דסתם אכילה האמורה בתורה הוא בכזית וכן לענין כרת וקרבן בעינן כזית ולענין מכות בזה"ב גמרא גמר לה בכ"ש או דר"ש סובר דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דלענין קרבן וכרת נאמרה הלכתא שלא לחייב אלא בכזית ולענין חיוב מכות בזה"ב נשאר כפשטא דקרא דאף אכילת כ"ש מיקרי אכילה [ועי' במ"ל (בפ"א מה' חמץ ומצה ה"ז) שמביא דברי הרא"ה על הסמ"ג שדעתו דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דהילכתא אפקה מפשטא דקרא ולדבריו צ"ל דגם לענין אכילת קיום מ"ע נאמרה הלכה להצריך כזית ולכאורה סעד לדברי הרא"ה הנ"ל מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל מ"ש כיון דלא נאמרה שיעורין לב"נ חייב אף על כ"ש מבשר החי הרי להדיא דלולי הלמ"מ סתם אכילה בכ"ש]. ולפ"ז פשוט לומר לר"ש אי סובר סתם אכילה בכ"ש גם אכילת מצה בכ"ש לאחר הדיבור ולהכי מדייק ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולא מדייק מיניה רק לענין חיוב כרת דחיובא דקרבן וכרת חדא היא כל שזדונה כרת חייב על שגגתה חטאת וסובר ר"ש דלענין זה לבד נאמרה הללמ"מ להצריך כזית לחייב קרבן וכרת אבל לענין מכות לא נאמרה יש חיוב אף בכ"ש משום דסתם אכילה האמורה בתורה בכ"ש ומינה דגם לקיום מ"ע דאכילה די לר"ש בכ"ש או י"ל דר"ש סובר דסתם אכילה בכזית ורק לענין מכות