פורת יוסף (שלופר) לח

ק"ו ל"א דיו אזי מוכח דחופה קונה משום דילפינן בק"ו מכסף: והנה לעיל (דף ג') ובכתובות (דף מ"ו) פריך, הגמרא מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוי אמר ר"י א"ר א"ק ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב ואימא לדידה הכי השתא השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא ואימא ה"מ קטנה דל"ל יד לקבל קידושיה אבל גדולה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא אלא מסתברא דכי קא ממעט רחמנא יציאה דכותיה קא ממעט כו' עי"ש ועיין (בדף ד') דקאמר הגמ' ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא כי יקח איש ה"א קידושין דיהיב לה בעל דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם כו' והנה התוספות שם (בדף ג') בד"ה ואימא ה"מ קטנה הקשו וא"ת הא אמרינן בכתובות (ד' מ"ז) שמעשה הבת לאב מדזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה אעפ"י שמבטלה ממלאכתה ופיר' התם רש"י דזכי לי' רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראי' אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא דאת בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנותה של קטנה לא מחייבה והנה התוספו' בכתובות (דף מ"ז) בד"ה דזכי הקשו לפ"ז וצ"ע אמאי לא גמרינן קדושין מחופה ותי' הפ"י דאה"נ דלר"ה דס"ל דחופה קונה שפיר מצינן למילף מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקוש הויות להדדי וחופה נמי איקרי הויות לר"ה וכיון דאביה מקבל קדושין ממילא דכספא לדידי' הוו משא"כ ר' יהודה י"ל דס"ל דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הויה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינו למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב ובעינן דעתי' דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאין הכי נמי איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא מש"ה איצטריך לי' לר"י למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה קא ממעט: אמנם עדיין קשה לר"ה דס"ל דחופה קונה א"כ מאי דרש בהאי קרא דאין כסף כיון דעיקר קדושי כסף ילפינן מכי יקח דמקניא בכסף א"כ שוב יכולין למילף דכסף קידושיה לאביה מחופה דהא איתקוש הויות להדדי וי"ל דאיתא בירושלמי ריש קדושין בכסף מנין כי יקח מלמד שניקנית בכסף בביאה מנין ובעלה מלמד שניקנית בביאה הייתי אומר ע"י זו וע"י זו כסף בלא ביאה כו' מנין ויצאה חנם אין כסף אם אחרת יקח לו מה זו בכסף אף זו בכסף וא"כ לפ"ז א"ש די"ל דר"ה ס"ל כשיטת הירושלמי דאיצטריך הקרא דויצאה חנם על עיקר כסף קדושין להורות דנתקדשה בכסף לחוד דאי מכי יקח ה"א דבעינן תרווייהו כסף וביאה לכך איצטריך קרא דויצאה חנם: ד אמנם זהו תליא בהא דאיתא לקמן (ד' ט') ובביאה מנ"ל אר"א אר"י א"ק בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה א"ל ר"ז לר"א וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שניקנית בביאה אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל והנה המקנה הביא מה שכתב הפ"י הא דרבי לא חשש לזה משום דמוכח מה' דובעלה דממעט אמה העבריה ובאמה העבריה כסף לחוד קונה דל"ל דאיצטריך דלא נילף מאשה דבעינן כסף וביאה דמיעוט קנינים לא ילפינן והקשה עליו המקנה דא"כ קשה אהא דקאמר הגמ' בסמוך ולרבא דאמר בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין מא"ל א"כ ניכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ כולהו ומפרש רש"י בד"ה ולרבא כו' הא דדרשינן לי' לכדרבי ולמעוטי אמה משמע דאי לאו דאיצטריך הא דובעלה למעוטי אמה הוי דרשינן מה' דובעלה למעוטי קידושין שאמ"ל א"כ קשה אליבא דרבי דאכתי נימא דבעינן מקדש והדר בעיל וה' דובעלה לכדרבא למעוטי קידושין שאמ"ל דתו לא שייך למכתב או בעלה כיון דבעינן באמת מקדש והדר בעיל ותירץ דמהא גופא דרבא דממעט קידושין שאמ"ל מוכח נמי דל"ל דמקדש והדר בעיל דאל"ה ל"ש בקדושי כסף קידושין שאמ"ל דהא כתבו התו' לקמן (דף נ"א) דהיינו שהביאה נאסרת ע"י הקידושין וא"נ דאין הקידושין חלין אלא על ידי הביאה הרי לא באסרו הביאה ע"י הקדושי כסף לבד וא"ל דמשכחת קדושין שאמ"ל כגון שקידש אחת משתי אחיות בשטר ז"א דהא בעינן כתיבה לשמה ואפילו אמר לאיזה שארצה אגרש פסול למ"ד אין ברירה והכי ס"ל לרבי בגיטין (דף מ"ז) דאין ברירה א"כ ל"ל דאתי למעוטי קדשאמ"ל בקדושי שטר דהא קדושי שטר ילפינן לכולי מילתא מגט כדאמר ר"ל לעיל וא"כ אם כתב בשטר אחת מבנותיך הרי בל"ז השטר אינו כלום וע"כ מיירי בקידושי כסף וממילא מוכח דל"ל מקדש והדר בעיל עיי"ש שהאריך בזה עוד וא"כ לדידן דקיי"ל דשטר קדושין בעינן לשמה כדפסק הרמב"ם (בפ"ד מה"א ה"ד) וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת ואינו כותבו אלא מדעתה כתבו שלא לשמה אעפ"י שנתנו לה בפני עדים אינה מקודשת א"כ א"נ דאין ברירה ל"ל דבעינן מקדש והדר בעיל דא"כ הא לא משכחת לה קדושין שאמ"ל וא"כ לפ"ז א"נ דחופה קונה א"כ הא צ"ל דהאי ויצאה חנם אתא להורות דלא בעינן מקדש והדר בעיל א"כ הא מוכח דיש ברירה בדאו' א"כ ניחא דשפיר ה"א דבעינן מקדש והדר בעיל ואע"פ כן משכחת לה קשאמ"ל בקידושי שטר כגון שכתב לאיזה שארצה אקדש בו דאל"כ הא לא משכחת לה קדושין שאין מסורין לביאה ובלא"ה ידעינן דלא בעינן כסף וביאה ל"ל קרא דויצאה ע"ז: ה והשתא כיון דזכינו לדין אתי שפיר מה שהא דיחיד מתנדב ומביא קרבן והא שעצרת אחר השבת המה שני קצוות הסותרים זה לזה והוא דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"א) כתב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בט"ז בניסן בין בחול ובין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקנוי וא"ת שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטפשים האיך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש בדבר שאינה העיקר ולא הסבה אלא נקרה נקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע עכ"ל הרי דמוכח מזה דלא כדעת הצדוקים ועיין במעיין החכמה שיישב שלר' ישמעאל דס"ל דבכל מושבותיכם אתא להורות דבכל מקום שאתם יושבים משמע בלא"ה מוכח שאין לומר עצרת אחר השבת ולר' עקיבא מוכח מהאי קרא דממחרת הפסח]. אמנם הך הוכחת הרמב"ם תליא בהא דהנה התוספ' בקידושין (דף ל"ז) הקשו אהא דקאמר הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכ"מ שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכיל והקשה הר"א אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דילמא ממחרת שחיטת הפסח קאמר דה"נ אשכחן בפרש' מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י והם יצאו בט"ו בניסן ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו נמי בט"ו בניסן וה"פ ויאכלו מעבור הארץ כלומר מן הישן ממחרת הפסח שהרי הוצרכו לאכול מצות וקלוי דהיינו חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו י"ו בניסן לאחר שקרב העומר וה"נ אשכחן י"ו דאיקרי בעצם היום הזה כו' ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא ר"ל י"ו ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד כו' וא"כ הך הוכחת הרמב"ם דלא כהצדוקין הוא רק לפי' ר"י דהאי ממחרת הפסח הוא ט"ז בניסן א"כ הא תליא הקרא היתר אכילת