פורת יוסף (שלופר) לז

חזקה אלא רובא הו"ל ספק דאורייתא משום דתרי סהדי עדיף מרובא ואין הרוב יכול להכריע בתרי ותרי ודוקא חזקה קמא הוא דמהני מה"ת משום דכיון דלפנינו ספיקא דתרי ותרי אזלי' בתר חזקה ואינך יכול להוציאו מחזקתו קמא עד דאתברר שיצא מחזקתו הראשונה אבל רובא אינו אלא ראיי' שנוטה להתיר יותר מלאיסור א"כ כיון דאיכא תרי ותרי לעולם ספיקא דידהו ספק שקול אפי' במקום רוב ומשום דרוב אינו מכריע במקום עדים כלום משום דתרי כמאה ומכ"ש תרי ותרי ורובא דלא עדיף מתרי עי"ש]: והשתא כיון דזכינו לדין אתי שפיר המשך ההלכתא דרבא אשר הצגנו בפתח דברינו דכיון דפסק רבא כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה משום דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן וא"כ הא ס"ל כשמואל דאם לא הביא שתי שערות עד בן י"ח שנה דאינו נעשה סריס למפרע כנ"ל וא"כ הא הדרא לדוכתא קושיית התוס' דיבמות על התנא דבי ר' ישמעאל דל"ל קרא דבכל מושבותיכם להורות דאין שריפת ב"כ דוחה שבת ת"ל שאין זמנה קבוע שיכול לדונה למחר דליכא לתרוצי כחקירתינו דמשכחת לה שבא עליה תינוק ס' כנעני דלמחר ישתנה דינה דהא לדידי' דס"ל דאינו נעשה סריס למפרע למחר ג"כ לא ישתנ' דינ' וע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דבכל מושבותיכם משום דהוה ילפינן ק"ו מהקטרת אמורין שדוחה שבת אף דיכול להקטירן בלילה אך קשה הא לא מצינן למילף מהקטרה דשא"ה שדחתה שחיטה את השבת וע"כ דילפינן מהא דאיצטריך קרא דלה' דשרי להקטיר האימורין ביו"ט אף שלא דחתה השחיטה יו"ט אך דז"א דהא לרבא לשיטתו דס"ל דר' ישמעאל חייש למיעוטא א"כ הא אינו מוכח לר"י מהקרא דלה' דהא איצטריך קרא להתיר שחיטת קדשים ביו"ט וע"כ צ"ל דלא איצטריך קרא לר' ישמעאל להתיר שחיטת קדשים ביו"ט משום דבלא"ה שרי כיון דכבר הוחזק הרוב לענין אכילתו אך ז"א דהא בלא"ה מותר באכילה מטעם ספק דמותר מה"ת וע"כ צ"ל דחזקה הוא מטעם בירור וא"כ הא החזקה בהדי מיעוט אוסר בוודאי וע"כ דהא דשרי באכילה היא מטעם רוב וא"כ לא איצטריך קרא להתיר שחיטה וא"ש. וא"כ כיון דמוכח מר' ישמעאל דחזקה הוא מטעם בירור א"כ הא מוכח כר"ת דבהדי סהדי שקרי ל"ל וא"כ הא אף לרבא דס"ל דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל מוכח דר' יוסי סובר דתכ"ד כדיבור דמי וא"כ שפיר פסקינן כר"ל במחלק נכסיו דמחלק בין תכ"ד לאחר כד"ד כמו שביארתי ואתי שפיר: מערכה ד א ובדברינו הנ"ל נ"ל לבאר הא דגרסינן במנחות (דף ס"ה) ת"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון כו' מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד שהיו הצדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה מתמניא בי' ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת ניטפל להם ר"י בן זכאי כו'. ויש להבין מדוע מתמניא בי' ואילך שכבר הוכיחו להם שתמיד קרבן ציבור ואין היחיד מביאו אז אמרו שעצרת אחר השבת ולא קודם לכן ומדוע לא טעו בהני תרתי בבת אחת מוכרח להיות שהם שני קצוות שסותרים זה לזה וע' במה"ח שפלפל בזה ב והנ"ל דהנה לכאורה יש להוכיח דאין יחיד מתנדב ומביא תמיד מהא דאיתא בזבחים (דף קי"ז) ת"ר כל נידר ונידב היה קרב בבמה שאין נידר ונידב אינו קרב בבמה דברי ר"מ כו' ר"ש אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן כו' ומפרש הגמרא מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב הא לאו כעין פסח לא קרב ואידך מבעי' לי' לכדר' יוחנן דאמר ר"י משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה ולכאורה יש להקשות לדברי ר"ש דסובר דקרא ויעשו את הפסח אתא למילף שאף ציבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן קשה הרי תמידין מסתמא מיד הקריבו כשעברו את הירדן בעשור לחודש ופסח היה אח"כ בי"ד לחודש מדוע איחר קרא בלימוד הזה ה"ל לכתוב ויעשו את התמיד בגלגל והי' ג"כ קשה קושיא זו והיינו ג"כ מוכרחים לומר דחובות הקבוע להם זמן כעין תמידים הקריבו ותו לא ע"כ צ"ל דאי הוה כתיב תמיד ה"א דווקא תמידין שקבוע להם זמן וקרבן ציבור ממש הקריבו אבל מה שיחיד מביא אף שקבוע להם זמן לא הקריבו לכך כאיב פסח שהוא קרבן יחיד אלא שבא בכנופיא וקבוע להם זמן ג"כ הקריבו אבל אם נאמר כדעת הצדוקים שיחיד מביא קרבן תמיד א"כ הא תמיד ופסח שוין שהיחיד מביאו וקבוע להם זמן הדרא קושיא לדוכתיה לכתוב ויעשו את התמיד שהוא קודם לפסח ומזה סתירה לדעת הצדוקים: אמנם זהו רק לר"ש אבל לחכמים דפליגי אר"ש וסברי דהאי קרא אתא להורות דערל מקבל הזאה וזה ההוכחה אין אנו יכולין למילף מתמיד א"כ אין מזה סתירה לצדוקים והנה התוספות ביבמות (דף ע"א) בד"ה ערל הקשו אהא דאר"י משום ר' בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקיבלו הזאה כשהן ערלים כו' תימא לר"י מה ראי' צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לר"ע דמרבה לעיל (דף ע') לערל כי טמא דהא טמא מקבל ג"כ הזאה כדאמרינן בזבחים (דף צ"ג) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה ובתוספו' הרא"ש כתב לתרץ דאף דשאר טמאים מקבלי הזאה מ"מ מצורע דאיתקש למת שמטמא באוהל ה"א דלא מקבל הזאה קמ"ל דמקבל הזאה (ומה שיש לדקדק על דבריו ביארתי במ"א ואכ"מ] הרי מתבאר דהא דאיצטריך קרא דויעשו את הפסח בגלגל להורות דערל מקבל הזאה הוא רק לר"ע דמרבה לערל כטמא אבל להחכמים דפליגי עליו וס"ל דערל אינו כטמא לא איצטריך כלל קרא לזה דבלא"ה ידעינן מסברא דבמה שהוא ערל אינו מגרע ההזאה ולא איצטריך קרא לזה וע"כ דהקרא אתי להורות לכדר"ש דכעין הפסח הוא דקרב כנ"ל: ואיתא שם (דף ע') תניא אמר ר"א מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל [ומפרש רש"י איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגיא לי' בהערב שמש] והנה הגמרא (שם בדף ע"א) פריך ור"א האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלשון בני אדם נמצא מבואר דהא דיליף ר"ע מאיש איש דערל כטמא הוא רק א"נ דלא דברה תורה כלשון ב"א אבל אי אמרינן דדברה תורה כלשב"א אינו מוכח כלל מהקרא דאיש איש דערל כטמא והנה לעיל [מערכה ג' אות ג' וד' ואות ה' ואות ו' ואות ז' ואות י'] הוכחתי מישוב קושיית התו' ביבמות (דף ו') דל"ל קרא דשריפת ב"כ אינה דוחה שבת ת"ל דאין זמנה קבוע ולפי תירוצי מוכח דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"א. אמנם א"צ דילפינן בקל וחומר מעבודה אינו מוכח כמו שביארתי לעיל: ג והנה התו' ביבמות (ד"ז) הקשו אהא דיליף ק"ו מעבודה נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כר"ט דס"ל בב"ק (ד' כ"ה) דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והנ"ל דתליא בהא דאית' בקדושין (ד' ה') אמר ר"ה חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת א"ד שתקנה כו' והקשו התוס' וא"ת נימא דיו אסוף דינא מהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כר"ט דאמר היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והכא אי אמר דיו מיפרך ק"ו דלאחר כסף לא איצטריך הרי מתבאר דא"נ כר"ט דהיכא דמיפרך