פורת יוסף (שלופר) לו

הא מהני עידותן לענין תפיסה דאם תפס ממנו התובע אין מוציאין ממנו מספיקא לא מיקרי עדות שבטלה מקצתה כיון דעדיין מהני עידותן לענין תפיסה והראי' דהא הרמב"ם פסק (בפכ"א מה' עדות ה"ד) העירו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי עינו והשיג עליו הראב"ד הא הרמב"ם פסק בהל' חובל שהאדון אינו משלם להעבד אלא א"כ תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין ותירץ הכ"מ דלכך משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכיון דהפסודוהו העדים להאדון בעדותן דהעבד יכול לתפוס ממנו חייבין לשלם אלמא דהיכא דמהני עידותן לענין תפיסה מיקרי עדות גמורה אף לענין הזמה דאם הוזמו חייבין לשלם מכ"ש דלא הוי עדות שבטלה מקצתה היכא דעדיין מהני עידותן לענין תפיסה ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' גניבה הי"ב) גנב וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה כו' אין מוציאין ממנו תשלומי ד' וה' ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו והשיג עליו הראב"ד הא תפיסה לא מהניא בהא כיון שיותר ממה שהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלינו איך גמרו את דינו ותירץ הכ"מ דס"ל להרמב"ם דאע"ג דבקנס בעינן העמדה בדין משום דאי מודה מיפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב"ד גופייהו אמרי לא ידענא אם חייב אתה או פטור אנן לא מגבינן לי' מספיקא ואם תפש לא מפקינן מיני' עכ"ל אלמא דס"ל להרמב"ם דב"ד יכולין לפסוק הדין אף בדיני קנסות לענין תפיסה א"כ מכ"ש דלא הוי עדות שבטלה מקצתה היכא דמהני עידותן לענין תפיסה וא"כ כיון דמחמת הך ספק שמא נפסלו העדים למפרע לא נתבטל העדות הטביחה בשעת הגדתן דהא עדיין מהני עידותן לענין תפיסה דאם תפס הניזק ד' וה' אין מוציאין מידו רק דאח"כ כשהוזמו אז נתבטל עדות הטביחה לגמרי לא שייך לומר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דבשעת הגדה לא נתבטל עדות הטביחה ג"כ לכך ס"ל לרבנן דעדות הגניבה קיימת ומשלמין כפל אמנם זהו רק לפי מה דמוקי הגמ' דמיירי שהעידו בתוכ"ד וטעמא דר"י דס"ל דנתבטל עדות הגניבה הוא רק משום עדות שבטלה מקצתה אבל אי נימא דמיירי שהעידו על הטביחה תחלה וטעמא דר"י דס"ל דנתבטל עדות הגניבה הוא משום דבשעת הגדתן פסולין הוו א"כ תקשה אמאי ס"ל לרבנן דהבעלים משלמין כפל הא הוו העדים ספק פסולין למפרע והאיך יכולין להוציא ממון מספיקא: אמנם זהו רק לר"ח דס"ל בשבועות (דף מ"ח) בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דשניהם פסולין להעיד אבל לר"ה דס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה א"כ לדידי' הא הוי חידוש גמור מה שפסולין העדים מכאן ולהבא ואין לך בו אלא משעת חידושו דלא נפסלו רק מכאן ולהבא אבל למפרע כשרים גמורים הוו א"כ הא לדידי' לפי שיטת רבא דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל הא שפיר מצינן לאוקמי דהך ברייתא לא מיירי כלל בהעידו בתכ"ד רק דמיירי כגון שהעידו תחלה על הטביחה ופליגי אי עד זומם למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ הא אינו מוכרחין לדחוק ולפרש הא דקאמר ר"י גבי תמורת עולה תמורת שלמים דבמתכוין דבריו קיימין ובנמלך ה"ז תמורת עולה דבאמת ס"ל לר"י דתכ"ד כדיבור דמי רק דכוונתו הוא לחלק בין תכ"ד קטן לתכ"ד גדול דכיון דמהא דס"ל לר"י גבי עדות שבטלה עדות הגניבה אינו מוכח דר' יוסי סובר תכ"ד כד"ד א"כ הא שפיר אתיא דברי ר"י כפשוטו דס"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי לכך בנמלך לא מהני חזרה והוי תמורת עולה רק דבמתכוין לכך הוא דמהני הא דמפרש דבריו תכ"ד וא"כ כיון דר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דתכ"ד לאו כדיבור דמי א"כ הא צריכין לפסוק הילכתא כוותייהו דתכ"ד לאו כדיבור דמי דהא לא מצינו שום תנא שיחלוק עליהם בשלמא לפי מה דקיי"ל כאביי דע"ז למפרע הוא נפסל א"ש דאף אי נימא כר"ה בתרי ותרי דבאים בפ"ע ומעידים לא שייך לומר דנוקמי פלוגתייהו דרבנן ור"י אם בטלה עדות הגניבה בהעידו על הטביחה תחילה פליגי אי עד זומם למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל דהא לאביי לא שייך לעשות פלוגתא בזה כיון דס"ל לסברא גמורה ומוחלטת דע"ז נפסלו משעת הגדתן והיכי מצינן למימר דרבנן ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל וע"כ דמוכרחין לומר דכ"ע ס"ל דלמפרע הוא נפסל רק דפליגי בתוכ"ד אי כדיבור דמי אי לא וא"כ כיון דר"י ע"כ סובר דכדיבור דמי א"כ ע"כ מוכרחין לדחוק ולפרש דהא דס"ל לר"י לחלק גבי תמורה בין מתכוון לנמלך כוונתו לחלק בין תוך כדי דבור קטן לתכ"ד גדול וא"כ כיון דר' יוסי ס"ל דתכ"ד כדיבור דמי אף דרבנן פליגי עלי' וס"ל דלאו כדיבור דמי אעפ"כ הא אנן קיי"ל בעירובין (דף מ"ו) דהלכה כר"י מחבירו אבל לרבא דס"ל דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל א"כ הא לדידי' אי נימא כר"ה בתרי ותרי דבאים בפ"ע ומעידים א"כ הא צריכין לפסוק ההילכתא דתוכ"ד לאו כדיבור דמי וא"כ האיך פסק רבא כר"ל דמתנה לאחד וירושה לאחד לא. קנה דהא לר"ל מוכרחין לומר דתכ"ד כדיבור דמי כמבואר בב"ב (דף קכ"ט הנ"ל) וע"כ צריפין לומר לרבא דס"ל דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל וס"ל כר"ל דמתנה לאחד וירושה לאחד לא קנה דסובר כר"ח דבהדי סהדי שקרי למה לי וא"כ א"ש דמוכח מר' יוסי דתכ"ד כדיבור דמי: כ והנה צריכין להבין סברת פלוגתייהו דר"ה ור"ח דפליגי בתרי ותרי דר"ה סובר דכל כת בפ"ע כשרים להעיד משום דמוקמינן לכל כת אחזקתי' ור"ח סובר דכיון דאיכא לכל כת עדים כת שניה דפסלי להו לא מוקמינן להו אחזקתייהו במאי פליגי והנראה לי דפלוגתתם תליא בהא שהבאתי לעיל במה שחקרו הראשונים בטעמא דחזקה מהו אי הטעם דאזלינן בתר חזקה הוא משום דהחזקה מברר על צד אחד מהספק שכן הוא או דהחזקה אינו מברר הספק כלל רק דכן גזרה תורה דבכל ספק נניח הדבר כמקדם כמו שמוחזק לנו דר"ח סובר דהטעם שאמרה תורה דאזלינן בתר חזקה הוא משום דחזקה מברר הספק וא"כ הא לא שייך לומר בתרי ותרי כיון דמספקא לן על כל כת וכת אם הם כשרים להעיד דמוקמין להו אחזקתייהו דהא כיון דחזקה הוא מטעם בירור א"כ מה מועיל הבירור דהחזקה נגד הך כת עדים דמעידים בהיפוך מן החזקה הא הבירור מהחזקה לא עדיף מעדים ואילו היה עוד מאה עדים שמעידין כהך כת ג"כ אין יכולין לבטל הנך תרי עדים שמעידין בהיפוך דהא תרי כמאה כן ה"נ אין בכח החזקה לבטל הך כת עדים ולהכריע כמותם דמה מועיל הכרעה נגד עדים וכה"ג מבואר בתוס' ב"ב (דף ל"א) בד"ה זו באה בפני עצמה ומעידה תימא בין לרב הונא ובין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא ותי' דמיגו במקום עדים, לא אמרינן דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים ואפי' היו עמהן מאה עדים אין נאמנין דתרי כמאה אלמא אף דמיגו מהני בכ"מ אעפ"כ בהא לא שייך לומר דיהיו מהימני הבתראי במיגו כיון דמיגו הוא מדרך הוכחה ובירור אין יכול המיגו להכריע נגד שני עדים שמעידין בהיפוך כן ה"נ כיון דהחזקה לר"ח הוא מדרך הוכחה ובירור א"כ בזה הא אינו יכול החזקה לברר נגד עדים לכך ס"ל דבהדי סהדי שקרי ל"ל אבל ר"ה סובר דהטעם דאזלינן בתר חזקה הוא משום דכן גזרה תורה דבכל ספק נניח הדבר כמקדם ולא ישונה ולאוקמי על חזקתו הראשונה א"כ אף דהחזקה אינו יכול לברר נגד עדים אעפ"כ כיון דלא הוי רק ספק אם הם כשרים או לא גזרה תורה דבכל ספק נניח הדבר כמקדם ולא ישונה מחזקתו הראשונה לכך ס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה [וכה"ג מבואר בשב שמעתתא (ו' פרק כ"ב) שחקר בהא דקיי"ל בתרי' ותרי הוי ספק דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקה האיך הדין בתרי ותרי ואיכא רובא להכריע אי מהני והעלה דהיכי דליכא