פורת יוסף (שלופר) יח

להקדש בזה לא אמרינן להאלים כח הקדש מצד דבי גזא דרחמנא הוי ומוקמינן אדיניה כמו שהדין גבי חולין דהיכא שמרדו אווזים ותרנגולין ובבעליהם והלכו להן הוי הפקר כמבואר בתוס' שם ד"ה כיון עיי"ש כן ה"נ בהקדש כיון דמרדו יצאו מרשות גבוה ופקע הקדושה מינייהו והוי הפקר כיון דליכא בזה פסידא להקדש לכך מוקים הגמ' באומר הרי זו וכן ביאר מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי במס' שקלים פרק ב' עיי"ש שהאריך בזה [רק דצ"ע אם זהו מדאורייתא או דזה רק מדרבנן ובחידושיי הארכתי בזה ואכ"מ]. ובזה ישבתי בחידושיי מה שתמהו הסמ"ע והש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) על הע"ש והתה"ד שפסקו דבהקדש אינו יכול לחזור תכד"ד מב"ק (דף ע"ג) דפריך הגמ' על ר"י דס"ל גבי עדות דתכד"ד כדיבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן הרי להדיא דהקדש ומימר דינו כשאר דברים דהא פריך מהתם לעדות ומשני דתרי תכד"ד הוו עיי"ש שהאריכו בזה אבל לפי מה שבארתי ניחא לפי מה דמבואר בתוס' מנחות (דף פ"א) בד"ה תודה דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר בי' ואפי' תכד"ד משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ועי' בקצות (בסי' רנ"ה) שהאריך בביאור דברי התוס' ועי' בט"ז באה"ע (סי' ל"ח) ומה שכתב הב"י בח"מ (סי' קצ"ה) בשם הגהת מיימוני: והנה הטעם דאמרי' דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוא משום דבהקדש לא שייך מסירה משום דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא והוי באמירתו שאומר ה"ז הקדש כאילו מסרו לרשות גבוה כיון דמיד שאומר ה"ז הקדש מונחת ברשות גבוה ומעתה לפי מה שביארתי דמוכח מהא דחולין הנ"ל דל"א כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא הוא רק במקום שבלא"ה יהי' פקע הזכות ממון גבוה מהחפץ אבל במקום שאין נ"מ מזה לענין ממון גבוה ל"א כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ומוקמינן הדבר כדין חולין א"כ א"ש דהא דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה תכד"ד הוא רק במקום שרוצה לחזור מהקדישו שיהיה חולין בזה אמרינן דאינו יכול לחזור תכד"ד משום דהוי כמסירה להדיוט דכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא אבל באומר ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כיון דאין בהחזרה שלו הוצאת ממון מרשות גבוה דבין כך ובין כך הוי קדשי מזבח רק דנ"מ לענין הקרבן אם חל עלה הקדש עולה או שלמים בזה פשיטא דיכול לחזור תכד"ד כיון דאין בזה הוצאת ממון גבוה ל"א בזה כמסירה להדיוט והארכתי בזה בחידושיי הרבה ואכ"מ: לפי יסודי דברינו אלה מיושב דברי התוס' ט ומעתה דמעילה הנ"ל על נכון דהתוס' הקשו שפיר אהא דתנן נפלה פרוטה של הקדש ברוב חולין כיון שהוציא את הראשונה מעל דאמאי מעל דליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפל ברוב חולין דהא המשנה סתמא נקט משמע דמיירי בכל אופן הקדש בין שהקדישו בעליו באחריות ובין שהקדישו בעליו שלא באחריות א"כ תקשה דבהקדש שהקדישו באחריות צריך להיות בטל ברוב כיון דאין בזה הוצאת ממון מרשות גבוה וע"ז תירצו שפיר דמטבע הוי דבר חשיב ולא בטיל א"כ כיון דמדרבנן הוי הפרוטה עדיין הקדש ושייך לגבוה אף דמדאורייתא נתבטלה ברוב וצריך להפריש אחרת תחתיה אעפ"כ הא כיון דמדרבנן הוי הקדש אינו מחוייב להפריש אחרת דהא לענין דבר שבממון יכולין רבנן לעקור דבר מה"ת כמבואר ביבמות (דף צ') וא"כ כיון דבוודאי לא יפריש אחרת אף דזהו רק מדרבנן אעפ"כ הא בזה אין נ"מ מפאת איזה דבר שיהיה כיון דבפועל לא יפריש שוב הדר הדבר להיות דאורייתא דלא נתבטל הפרוטה מדאורייתא משום דהוי כמו הקדש שהקדישו בעליו שלא באחריות דלא נתבטלה ברוב מדאו' כן ה"נ בזה כיון דלא יפריש אחרת תחתיה ויהיה הוצאת ממון מרשות גבוה ע"י הביטול אמרי' דלא נתבטלה ברוב משום דהוי כדין ממון שאין לו ביטול לכך מעל: והא שדחו התוס' דל"ל דלא בטל מטעם דשיל"מ משום דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן הוא לפי מה שהאריך מו"ח הגאון בס' נועם ירושלמי על זרעים דמאי (פרק ה') על הא דאמרינן שם טבל שנתערב בחולין מפריש ונוטל דמים מן השבט דהטעם הוא דהא דטבל אינו בטל ברוב הוא משום דהוי דשיל"מ א"כ זהו רק לענין הפרשת תרומה אבל מ"מ כשנותנו לכהן נוטל דמים מן השבט דדשיל"מ הוא רק לענין איסור אבל לענין ממון כבר נתבטל בהחולין עיי"ש שהאריך בזה א"כ שפיר דחו התוס' דל"ל מטעם דשיל"מ דדשיל"מ הוא רק מדרבנן ולענין ממון לא מהני דשיל"מ וצריך להפריש אחרת תחתיה א"כ כיון דמדאורייתא נתבטלה ברוב רק דמדרבנן לא נתבטלה א"כ תקשה אמאי מעל דל"ל דמעל מדרבנן כדאמרי' במעילה (דף ב') דא"כ תקשה אמאי מחייב ר"ע על ספיקו: י ונקדים עוד הא גרסינן במנחות (דף כ"ג) אמר רב חסדא נבלה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו להיות כמוהו בטל אליבא דמאן כו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מין במינו לא בטל ה"מ היכא דאפשר לו למהוי כוותי' אבל היכא דלא אפשר לי' למהוי כוותיה בטל ובהא קא מיפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן והנה נחקור לר' חנינא דס"ל אליבא דר"י דבתר בטל אזלינן האיך הוא הדין אם נתערב שור של הקדש ברוב חולין אם נתבטל ברוב מדאו' או לא אי נימא דמיקרי מב"מ השור של הקדש עם השוורים חולין משום דאפשר להשור של הקדש שיתהוה חולין ע"י שיפול בו מום ויפדה אותו [אף דאינו עומד לכך ואין זה בידו להפיל בו מום לפדות אותו דהא אסור להטיל מום בקדשים אעפ"כ הא בזה לא בעינן הדבר בפועל ממש שהאיסור יתהוה היתר רק כיון דמשכחת לה אופן במציאות שהאיסור יתהוה היתר מיקרי מצד זה מב"מ כמו דאמרינן לר"ח דנבלה הוי מב"מ עם שחוטה משום שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה אף דאינה עומדת לכך שיחזיק את החתיכת נבלה עד שיסריחנה וישליכנה לכלבים אעפ"כ מיקרי מב"מ משום דאיכא מציאות שיהי' יכול להתהוות היתר כן ה"נ בשור של הקדש כיון דמשכחת לה מציאות שיתהווה חולין ע"י פדיה מיקרי מב"מ] או דלא מיקרי מצד זה מב"מ משום דהא קיי"ל דהמקדיש בהמה תמימה ואח"כ נפל בה מום דלאחר הפדיה הרי היא פטורה מן המתנות ומן הבכורה ואסורה בגיזה ועבודה ואין לך בה אלא היתר אכילה בלבד כדאמרי' (בבכורות דף י') ובחולין (דף ק"ל) אלמא דאף לאחר פדיה שם הקדש עלה רק דבאכילה שרי' רחמנא לא מיקרי מצד זה מב"מ מצד הפדיה כיון דאף לאחר הפדיה ג"כ שם הקדש עלי' שוב מיקרי מבשא"מ ונתבטל ברוב והנ"ל פשוט דלא מיקרי מצד פדיה מב"מ משום דהא לאחר פדיה ג"כ שם הקדש עלה וא"א לה להתהוות חולין גמורים: יא ויש לי להביא קצת ראי' לזה. מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ו מה' בכורות) דמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ולכאורה י"ל הא הגמ' פריך בבכורות (דף נ"ג) אהא דתנן מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במקדשין מוקדשין פשיטא לאו דידי' נינהו ומשני בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ק"ק ממון בעלים הם והנה הרמב"ם פוסק (בפ"ד מה' מעילה ה"ח) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל ובפסחים (דף צ') מבואר דהא דקתני המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום לא אתיא כריה"ג דלריה"ג דס"ל ק"ק ממון בעלים הם יכול למוכרם עיי"ש וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק