פורת יוסף (שלופר) קסא

במגע וא"כ קשה אף למ"ד דמקור מקומו טהור מ"מ הא איכא טומאת מגע מלבד טומאת ראיה מה שנוגע הדם בבשרה וא"כ כיון דלענין טומאת מגע טמאה וודאי מספק אף במקום דאיכא חזקת טהרה כמבואר בתוס' ריש נדה ד"ה והלל כו' וא"כ יכריע את הספק דאיסור נדה: והנ"ל לומר בזה דהא דאמרינן דהוודאי מכריע את הספק הוא דווקא במקום שא"א בשום אופן למיפלג הוודאי מהספק כגון גבי המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר כיון דברה"ר מחזקינן אותו לוודאי חי ממילא מכריע את הספק דהיה מקודם ברה"י ג"כ חי אבל בנידון דידן כיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא וא"כ אף אם ראתה דם טהור אעפ"כ טמאה טומאת מגע א"כ לא שייך לומר דהוודאי דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה כיון דהאיסור נדה וטומאת מגע אינו תליא בהדדי דהא אף בראתה דם טהור ג"כ טמאה טומאת מגע א"כ לא שייך לומר דהוודאי דטומאת מגע יכריע הספק דאיסור דהא יכול להיות שטמאה טומאת מגע ולא תהיה אסורה משום נדה דראתה דם טהור אף דבאמת מחזיקינן דראתה דם טמא דרוב דמים הבאים מן המקור דם טמא הוא מ"מ לא שייך לומר דהוודאי יכריע את הספק רק במקום דתליא בהדדי על כל צד אבל בנידון דידן כיון דמשכחת לפעמים שתהיה טמאה מגע ולא תהיה אסורה משום נדה א"כ כיון דאינו מוכרח על כל צד הוודאי דטומאה והספק דאיסור א"כ לא שייך לומר דהוודאי יכריע את הספק כיון דבעצם לא סתרי אהדדי: אמנם כ"ז אי נימא דמקור מקומו טמא אבל אי נימא דמקור מקומו טהור א"כ לא משכחת טומאת מגע רק בד' דמים טמאים דבדם טהור דאינה טמאה משום נדה אף הדם אינה טמא וכן מבואר באחרונים דלמ"ד מקור מקומו טהור אף ברואות שלא בהרגשה ג"כ טהור הדם דכיון דאינה טמאה משום ראיה אף הדם טהור א"כ כיון דטומאת מגע ואיסור נדה תליא בהדדי א"כ ממילא הודאי דטומאת מגע יכריע את הספק דאיסור נדה וא"כ תקשה אמאי מביאה קרבן ואינו נאכל וע"כ דס"ל לרבנן דמקור מקומו טמא דאל"כ תקשה אמאי אינו נאכל נימא דהספק דטומאת מגע יכריע הספק דאיסור נדה כנ"ל וא"כ ל"ל דטעמייהו דרבנן דס"ל דאינו נאכל משום דסמכינן מיעוטא להדדי והוי פלגא ופלגא דהא אין מורין המיעוטין על דבר אחד כנ"ל וע"כ דס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם לכך שפיר קאמר ובפלוגתא דהני תנאי [והרז"ה לא יסבור כסברתינו הנ"ל דכיון דאין טומאה קלה חל על חמורה לכך אינו מכריע טומאת מגע לאיסור נדה]: יד אמנם באמת ז"א דא"נ דספק דטומאת מגע יכריע הס' דאיסור נדה א"כ עדיין תקשה לר"ש דס"ל דמקור מקומו טהור א"כ לא משכחת ספק נדה כלל וא"ל דכיון דקיי"ל דטומאת בית הסתרים אינו מטמא א"כ הא לא חל טומאת מגע ז"א דעדיין תקשה להך תירוץ קמא שבתוס' ריש נדה דס"ל דס' טומאת ראיה ילפינן ג"כ מסוטה וכן הקשו בנדה (דף כ"א) בתוס' ד"ה ורבנן כו' תימא ונימא דהוי פלגא ופלגא ותהיה ודאי טמא' ברה"י אע"ג דאיכא חזקת טהרה אלמא דס"ל דאף טומאת ראי' ילפי' מסוטה וא"כ תקשה דנימא דספק טומאה יכריע הספק דאיסור נדה וע"כ צ"ל דוודאי אין מכריע את הספק אמנם נ"ל לומר דזה הכלל דאיתא בחולין (דף ט') לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קמיפלגי בדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כו' מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וקיי"ל כהך מתניתא דהוי נבלה ומטמאה במשא כדפסק (הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה אלמא אף דקיי"ל דאין הודאי מכריע את הודאי כמו דמבואר בטהרות הנ"ל דכשהוא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור א"כ ה"נ אף דלענין איסור הוי בחזקת איסור אעפ"כ הא לענין טומאה הוי בחזקת טהרה וא"כ אמאי מכריע החזקה דאיסור נגד חזקת טומאה וע"כ צ"ל דכיון דהעיקר הנ"מ הוא לענין אכילה וטומאה נגרר אחר אכילה א"כ כיון דלענין עיקר הדבר הוי בחזקת איסור א"כ ממילא אף דבר הנטפל כוותיה עבדינן א"כ ה"נ אף דקיי"ל דהודאי מכריע את הספק אעפ"כ אין יכול להכריע הס' דטומאת ראיה להאיסור נדה כיון דעיקר הספק הוא לענין איסור נדה א"כ אין בכח הטפל להכריע הספק. ובישוב קושייתי על הר"ן מנדה (דף כ"ב) יתבאר במ"א ואכ"מ להאריך בזה וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי ג"כ דכיון דהנאה נגרר אחר אכילה א"כ שוב בכח הודאי דאכילה להכריע הספק דאיסור הנאה: טו והנ"ל להביא ראי' לזה דאיתא במס' עו"ג (דף ל"ה) ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה כו' והקשו התוס' מאי איריא נבלה אפי' שחוטה אסורה נמי משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב"ח ליכא איסור דאורייתא דכבוש אינו אסור אלא מדרבנן ולכאורה קשה לי לפי מה שהבאתי לעיל שיטת הרדב"ז דאף דספק דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיסור דרבנן בא ביחד עם איסור תורה ואנו צריכין להחמיר בדבר מחשש איסור תורה גם לענין הדרבנן אנו מחמירין שא"א לעשות תרתי דסתרי וא"כ עדיין תקשה אף דאינו נאסר מחשש בב"ח לחוד משום דהוי ספק דרבנן מ"מ השתא דנאסרו גבינות של עו"ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה אמאי לא אסרוה בהנאה משו' בב"ח דמה בכך שהוא רק איסור דרבנן כיון דאנו מחמירין באכילה משום דהוי ספק דאורייתא ומחזקינן שהעמיד בעור קיבת נבלה א"כ ע"כ הוי בב"ח ג"כ ואסורה בהנאה וא"כ תקשה כדפריך ר"י לר"י במתני' לעיל (דף כ"ט) אהא דקאמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת של עגלי עו"ג א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה וא"כ עדיין תקשה לשמואל אמאי לא אסרוה בהנאה: ולכאורה י"ל דז"א דבלא"ה ליכא כאן חשש משום איסור בב"ח דהא כיון דאינו אסור באכילה רק משום דהעמיד אותה בעור קיבת נבלה א"כ הא בזה ליכא משום בב"ח דהא קיי"ל המבשל בשר נבלה בחלב פטור משום דאין איסור חל על איסור ואינו חל איסור בב"ח על איסור נבלה ועי' ברמב"ם במס' כריתות (דף י"ג) בפי' המשניות שכתב דבשר נבלה שבישל עם חלב מותר בהנאה דכיון דאיסור בב"ח אינו חייל לענין אכילה דאין איסור חע"א ממילא אין כאן חלות איסור הנאה וקושיית התוס' הוא רק דלמה נקט דוקא בעור קיבת נבלה הא אף בקיבת כשרה ג"כ אסורה משום בב"ח אבל השתא דמסקי דבקיבת כשרה אינו אסורה משום בב"ח וכל עיקר האיסור הוא רק משום דהעמיד בקיבת. נבלה אם כן לא שייך לומר דא"א לעשות תרתי דסתרי דהא בנבלה ליכא האיסור דבב"ח וא"ל דכ"ז לא שייך רק לענין הבשר כיון דכבר נאסר משום נבנה תו לא מצי חייל עלה איסור בשר בחלב אבל החלב דעד הנה היתר היתה ונאסרה עתה בעת שקבלה טעם נבלה מהבשר אז נאסרה ג"כ משום בב"ח ושני האיסורים בב"א באו וא"כ תקשה הא בב"א כ"ע מודים דאיסור חע"א וא"כ אמאי לא נאסרו הגבינות משום בב"ח זה אינו דנ"ל דאף החלב ג"כ אינו נאסר משום בב"ח לפי מה דאיתא בחולין (דף ק"ח) באיזו בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו וכתבו הפוסקים היינו שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אבל בפחות מכשיעור זה אינו אסור מן התורה משום דלא חשיב דרך בישול וא"כ לפ"ז אף על החלב אינו יכול לחול איסור בשר בחלב דהא מיד כשהתחיל להרתיח קודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נאסרה תיכף החלב משום דקבלה טעם מהנבלה דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא כמבואר בתוס' חולין (דף צ"ט) ד"ה רבא אמר עי"ש ומשום בשר בחלב אינו נאסר עד שיתבשל כמאכל בן דרוסאי א"כ תו לא מצי לחול איסור בב"ח על החלב כיון דכבר