פורת יוסף (שלופר) קנח

הרי דמוכח מזה דלכך מותר לשחוט עוף הנדרס משום דמוקמינן אותה אחזקת כשרות א"כ מיושב שיטת הרמב"ם דפסק דמותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט משום דהרמב"ם לשיטתו דפסק (בה' מ"א פ"ה ה"ח) דהתולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבמה"ח ומשום חלב אלמא דס"ל דבהמה בחיי' לאברים עומדת דאל"כ היכי אתי איסור אבמה"ח דחייל בשעת תלישה וחל אאיסור חלב דקדים וע"כ דס"ל דבהמה בחיי' לאברים עומדת וכן מבואר באחרונים דלא כהלח"מ וא"כ בספק טרפה אין מחזיקין מאיסור לאיסור לכך מותר לשחוט עוף הנדרס ביו"ט משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות: ז ובזה נ"ל ליישב הגמ' דביצה (דף כ"ז) דגרסינן שם ר"י נשיאה ה"ל ההוא בוכרא שדרי' לקמי' דר' יצחק נפחא סבר דלא למחזיה א"ל ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא ר"י ור"ש הלכה כר"י א"ל ר"א מ"ט לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא כר"ש א"ל ואת מה בידך א"ל הכי אמר ר' זירא הלכה כר"ש אמר מאן דהוא אזכי ואסק להתם ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה כי סליק להתם כו' א"ל אנא מסתברא אמרי מדקתני במתניתין ר"ש אומר כו' אין זה מן המוכן וקתני לה בברייתא בלשון חכמים ש"מ מסתברא כוותי' והנה המפרשים תמהו אהא דאמר אזכי ואסק להתם ואגמרה לשמעתא מפומיה דר"ז למה היה קשה לו להאמין דר"ז פסק הלכה כר"ש: אבל לפי מה שביארתי ניחא דבאמת יש לומר דהבין התלמיד דטעמא דר"ז דס"ל הלכה כר"ש הוא מדקתני במתניתין רש"א כל שאין מומו ניכר כו' אין זה מן המוכן וקתני לה בברייתא בלשון חכמים ש"מ מסתברא כוותיה רק דלר"ז לשיטתו שפיר תמה דלדידיה לא מוכח מידי דאיתא לקמן (דף ל"ד) בעי מיני' ר"י מר' זירא עוף הנדרס מהו לשוחטו ביו"ט כו' א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן כו' ואמר רבב"ח אר"י מפני שצריך לבודקן כו' אלמא דס"ל לר"ז דעוף הנדרס, אסור לשוחטו ביו"ט א"כ לר"ז לשיטתו לא מוכח מהא דתני לה בלשון חכמים די"ל דלכך תני הברייתא בלשון חכמים כדי לאשמעינן דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים דכיון דתני בלשון חכמים א"כ האי ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו קאי על דברי חכמים דאף דס"ל לחכמים דא"ז מן המוכן אפ"ה בנולד הוא ומומו עמו מודים שזה מן המוכן וא"כ ליכא לשנויא דבאמת בה"ר יש בה משום ריסוק אברים והא דמותר לשוחטה ביו"ט. הוא משום דמיירי בהפריס ע"ג קרקע דא"כ תקשה אמאי מותר לשוחטה ביו"ט ניחוש דילמא ימצא טרפה דהא לר"ז לשיטתו אסור לשחוט ביו"ט דבר הצריך בדיקה: ואין לומר דבזה אף ר"ז מודה דמותר לשוחטה ביו"ט דאין צריכין לחוש שמא ישתכח טרפה משום דמוקמינן אותה אחזקת כשרות דהוי חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות הם והא דאוסר ר"ז בעוף הנידרס לשוחטו ביו"ט הוא לפי מה דמבואר בכו"פ (סי' י"ד) דאף אם נימא דבהמה בחייה לאברים עומדת מ"מ בעוף מודים כו"ע דלגדל ביצים עומדת וא"כ כיון דבעוף חל עלה איסור טרפה מחיים א"כ הא ליכא חזקת כשרות לעוף הצריך בדיקה משום דמחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה לכך אסור לשוחטו ביו"ט א"כ זהו דווקא בעוף אבל בבהמה י"ל דאף ר"ז מודה דמותר לשוחטה ביו"ט משום דסובר כמ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור ומוקמינן אותה אחזקת כשרות ז"א דהא אנן קיי"ל דאיסור חע"א באיסור ב"א א"כ הא א"נ דבה"ר יש בו משום ריסוק אברים שוב הוי איסור ב"א דמיד כשנולדה חלה עלה איסור טרפה ואיסור אבמה"ח בב"א וכיון דחייל עלה איסור טרפה מחיים א"כ שוב ליכא לאוקמי בחזקת כשרות דמחזיקינן מאיסור לאיסור וע"כ דמוכח דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים: ח אמנם זהו דווקא אי תני לה בלשון חכמים אבל אי הוי תני רש"א אין זה מן המוכן לא הוי מוכח דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים משום דר"ש לשיטתו אזיל דס"ל ביבמות (דף ל"ג) דאין איסור חע"א אף באיסור ב"א וא"כ שפיר מצינן לאוקמי דמיירי בהפריס ע"ג קרקע ואעפ"כ מותר לשוחטה ביו"ט דכיון דאיסור טרפה אינה חלה עלה מחיים שוב מוקמינן אותה אחזקת כשרות וא"כ לר"ז לשיטתו דס"ל דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט לא מוכח מהא דתני לה בלשון חכמים דהילכתא כוותיה דיש לומר דלכך תני לה בלשון חכמים להורות דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים וע"ז השיב לו ר"ז דאף לשיטתו מוכח מהא דתני בלשון חכמים דהילכתא כוותי' לפי מה דמבואר בכו"פ (סי' ט"ו) דהא דמשני הגמ' בחולין בהפריס ע"ג קרקע ולא משני דמיירי בהלכה דבזה אין צריך בדיקה רק דא"כ תקשה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ מיד כשנולדה קודם שהלכה היתה מוקצה דאולי לא תלך ותהיה אסורה בשחיטה מחמת ריסוק אברים א"כ אף כשהלכה אח"כ אפ"ה הוי מוקצה כיון דאיתקצאי בתחלה לכך מוקי הגמ' בהפריס ע"ג קרקע דזה משכחת לה דמיד כשנולדה פשטה רגליה לעמוד כמו שפירש"י א"כ כ"ז למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אבל ר' זירא י"ל דסובר דאין מוקצה לחצי שבת א"כ לדידיה ל"ש לומר דלכך תני לה בלשון חכמים כדי שלא נוכל לדחות דמיירי בהפריס ע"ג קרקע דז"א דאף לדברי חכמים נוכל לאוקמי דמיירי בהלכה דבכה"ג א"צ בדיקה ומותר לשוחטה ביו"ט כיון דאין מוקצה לחצי שבת ולא מוכח דבה"ר אין בה' משום ריסוק אברים א"כ אמאי תני לה בלשון חכמים ש"מ דמסתברא כוותיה: וא"כ לפ"ז הא מוכח דהר"ן דפסק דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הא נסתרה הוכחתי שהוכחתי כשיטת הר"ן דהשוחט לעו"ג הוי נבלה משום דאיהו לא אסר לה דאל"כ מאי קאמר ר"י מתני' דלא כר"א הא כיון דלא הוי אלא ספק אם חישב לעו"ג הוי ספק דרבנן ולקולא וע"כ דהשוחט לעו"ג הוי ודאי נבלה כנ"ל הא אף א"נ דהשוחט לעו"ג לא הוי נבלה מ"מ הוי ודאי נבלה משום דלענין אכילה מחזקינן מאיסור אבמ"ה לאיסור תקרובות כיון דלהר"ן מוכח דמחזקינן מאיסור לאיסור ז"א די"ל דהר"ן ס"ל דאף א"נ דאין מחזיקינן מאיסור לאיסור היינו דלא ליהוי ודאי איסור מצד האיסור הראשון כיון דהאיסור הראשון כבר חלף לו אבל מ"מ לא שייך להעמידה בחזקת היתר לענין הספק שנולד לן מפאת האיסור השני משום דהא שם היתר ג"כ לא היה חל על החתיכה כל זמן שהיה עליה איסור הראשון והוי כמו דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר לכך פסק שפיר הר"ן דעוף הנדרס אסור לשוחטו ביו"ט משום דה"ל ספק דאורייתא ואעפ"כ מוכח דהשוחט לעו"ג הוי נבלה דאל"כ הא לא הוי אלא ספק נבלה אף לענין אכילה מצד תקרובות כיון דאין מחזיקין מאיסור לאיסור שיהיה ודאי וספק אינו גורר ספק וע"כ דמוכח מזה כשיטת הר"ן ומה שהקשיתי מהא דחולין יתבאר במ"א ואכ"מ: ט אמנם לכאורה יש לחלק דאימתי אמרי' דהודאי מכריע את הס' הוא דוקא בזה הדבר גופא כגון בס' טומאה ברה"י והוציאו לרה"ר דכיון דברה"ר מחזקינן אותו לחי ממילא מכריע את הס' טומאה ברה"י כיון דהוי בחדא מילתא בטומאה גופה אבל להחזיק מאיסור אכילה לאיסור הנאה אפ"ל דל"א בזה דהודאי מכריע את הס' כיון דלא הוי בחדא מילתא אף דהוי תרתי דסתרי דכיון דמחזקינן שאסורה באכילה משום דחישב לעו"ג א"כ ממילא אסורה בהנאה ג"כ אעפ"כ י"ל דכיון דהוי ענינים נפרדים אין אחד מכריע את חבירו וכל חד תיקום אדוכתיה אמנם יש להוכיח דלהר"ן לשיטתו מוכרחים לומר דאף בשני דברים נפרדים ג"כ הודאי מכריע את הס' דאיתא בנדה (דף נ"ט) האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם ר"מ אומר אם