פורת יוסף (שלופר) קנו

אסורה באכילה מטעם ודאי לשיטת הר"ן דס"ל דהוי נבלה משום דמסלקינן המעשה שלו ששחטה והוי כמתה מאיליה א"כ כשמספקא לן אם חישב לעו"ג צריכין להעמידה אחזקת אינה זבוחה דכמו דבחייה היתה אסורה משום אינה זבוחה כן עתה משום דמחזקינן דחישב לעו"ג והוי נבלה ואסורה משום אינה זבוחה וא"כ אף דלענין איסור הנאה שייך לומר דסמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל אעפ"כ כיון דלענין אכילה אסורה בודאי א"כ הודאי מכריע את הספק ואסורה בהנאה ג"כ כיון דהוי תרתי דסתרי דכיון דחישב לעו"ג ע"כ דאסורה בהנאה ג"כ לכך קאמר הגמ' שפיר מתני' דלא כר"א דלר"א אסור בהנאה ג"כ ולא שייך לומר דהכא הא אין אנו צריכין לדון על אכילה ז"א דזה דוקא א"נ דלענין אכילה הוי ספק וא"כ הא אין ס' מכריע ס' אחר רק דמחמרינן משום דלא ליהוי זילזול לדרבנן א"כ זהו דוקא כשמחמרינן מה"ט בדאורייתא אבל במקום דבאכילה בלא"ה אסורה א"כ לא שייך זילזול דהא לענין דאורייתא לא נאסר הספק כלל אבל היכא דאסורה ודאי משום נבלה א"כ הודאי מכריע את הס' א"כ מאי נ"מ אם צריכין לדון על הס' אעפ"כ כיון דהוא ודאי מכריע את הס' וקאמר שפיר מתני' דלא כר"א: ולכאורה היה נ"ל להוכיח דהר"ן סובר דמחזיקין מאיסור לאיסור דהרמב"ם (בפ"ב מה' יו"ט ה"ד) פסק דעוף הנדרס מותר לשוחטו ביו"ט אמנם הר"ן כתב כיון דלא אפשיט בעיין בביצה (דף ל"ד) בעוף הנדרס אי מותר לשוחטו ביו"ט ה"ל ספק דאורייתא ולחומרא וצריכין להבין שיטת הרמב"ם אמאי פסק להקל: ה והנ"ל ליישב די"ל טעמא דהרמב"ם כמו שכתב הד"מ בטור א"ח (סימן תצ"ח) וז"ל ונ"ל דדווקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש משום דמוקמינן לי' אחזקתי' הראשונה דה"ל חזקת כשרות ולכן לא חיישינן שמא יהיה טרפה כו' עכ"ל א"כ א"ש דלכך פסק הרמב"ם להקל משום דאין צריכין לחוש מדאורייתא דלמא ימצאנה טרפה משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות והנ"ל להביא ראיה לזה מחולין (דף נ"א) אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים כו' ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ה"נ כגון שיצא דרך דופן ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וכ"ת ה"נ שיצא דרך דופן מי קדיש כו' ומשני הב"ע שהפריס ע"ג קרקע ולכאורה קשה דאמאי לא משני הגמרא אהך ברייתא דעגל שנולד ביו"ט דמיירי גם כן בהפריס ע"ג קרקע ולמה ליה להגמרא לחלק בתירוצים שונים. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא לכאורה קשה מאי משני הגמ' הב"ע שהפריס ע"ג קרקע [ומפרש"י כגון שננערה לעמוד] הא עדיין מוכח מזה דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דאל"כ עדיין תקשה אמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא גרסינן שם אר"י אמר רב עמדה אינה צריכה מעל"ע בדיקה ודאי בעי וא"כ הא אף אי הפריס ע"ג קרקע בעי בדיקה כיון דבית הרחם יש בו משום ריסוק אברים ואמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא צריכין לחוש דילמא ימצא טרפה וע"כ דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וע"כ צ"ל דהגמרא סובר בכאן דאין מחזיקינן רעותא ביו"ט ומותר לשחוט דבר הצריך בדיקה וא"כ א"ש דלכך לא משני הגמ' על הברייתא דעגל שנולד ביו"ט דמיירי ג"כ בהפריס ע"ג קרקע משום דבזה עדיין תקשה דאמאי מותר לשוחטה ביו"ט הא צריכין לחוש דילמא ימצא טרפה והוא דלפי מה שביארתי דלכך לא מחזקינן ריעותא ביו"ט משום דאין צריכין לחוש מדאורייתא דילמא ימצא טרפה משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות אמנם זהו דווקא אם נימא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אבל אם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור וספק טרפה הנולד מחיים אסור משום דמחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה כמבואר ביו"ד (סימן נ') א"כ הא ליכא חזקת כשרות לבהמה הצריכה בדיקה והחזקת איסור אבמה"ח מוכיח דבודאי ימצא טרפה א"כ הא אסור לשוחטה ביו"ט דילמא ישתכח טרפה: והנה בהאי חקירת הפוסקים אם מחזיקין מאיסור לאיסור נ"ל לומר כלל חדש דתליא בהא אי בהמה בחייה לאברים עומדת או לא והוא דהתוספות ביבמות (דף ל"א) הקשו אהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מס' וא"ת דהכא מוקמינן להאשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הס' היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפרק קמא דחולין (דף ט') אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כו' משמע דאם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הס' היתה עדיין בחזקת איסור כו' ולכאורה ק"ל מאי מקשו התוספות מהא דחולין דמחזיקינן מאיסור לאיסור הא לא דמי כלל דבשלמא הכא לענין יבום הס' שנולד מחיים אם נתגרשה הערוה וזקוקה ליבום או דלא נתגרשה ואינה זקוקה ליבום האי ספק לא שייך כלל לדון מחיים דבעל דהא ענין יבום לא שייך בעודנה אשת איש וכל עיקר הספק הוא רק אם היא זקוקה ליבום לאחר מיתת הבעל לכך מוקמינן להצרה בחזקת היתר דהיתה עומדת דכשימות בעלה תהיה מותרת לעלמא לכך לא שייך לדון בזה דמחזקינן מאיסור לאיסור כיון דאין אנו דנין בשעה שהיא אסורה משום א"א אם היא צריכה להתייבם דכל הענין יבום לא שייך רק לאחר מיתה כשיופקע האיסור א"א אבל בהא דספק דרוסה כיון דאיסור טרפה חל מיד מחיים דבהמה וא"כ בשעה שאנו דנין אם היא טרפה אז היא בחזקת איסור אבמה"ח לכך לא שייך לאוקמי בחזקת היתר דהא אסורה משום אבמ"ה אף דהספק אם היא טרפה ג"כ אין נ"מ לדון ע"ז מחיים דבהמה דהא אפי' בלאו איסור טרפה ג"כ אסורה משום אבמה"ח אעפ"כ הא האיסור טרפה חל עלה מחיים ג"כ ועוד דנ"מ לענין אם חתך ממנה אבר ואכלו אם חייב שתים משום טרפה ג"כ או לא לכך מחזקינן מאיסור לאיסור: אמנם י"ל דקושיית התוספות קאי להך מ"ד דס"ל בחולין (דף ק"ג) דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ שפיר הקשו דאמאי קיי"ל בס' טרפה דמחזיקינן מאיסור לאיסור כיון דאיסור טרפה ג"כ אינו חל מחיים דבהמה בשעה שהיא אסורה משום אבמה"ח דהא אין איסור חע"א וכבר ביארתי לעיל [מערכה ח' אות ו'] דהיכא דאין אחע"א אינו חל כלל האיסור השני עלה וכל עיקר חלות האיסור טרפה הוא רק כשיופקע ממנה האיסור אבהמה"ח א"כ כיון דהאי ספק אם נטרפה לא שייך לדון מחיים דבהמה דהא בחייה בשעה שהיא אסורה משום אבהמה"ח אינה אסורה משום טרפה כלל שפיר דמיא להא דצרת ערוה ומקשו התוספות שפיר: ואין לומר הא אף אם נימא דבהמה בחיי' לאברים עומדת אעפ"כ שייך לדון האי ספיקא אם נטרפה מחיים דבהמה ג"כ משום דנ"מ לענין חלבה דאם היא טרפה החלב אסור באכילה כמבואר ביו"ד (סימן פ"א) ואם לאו החלב מותר והנ"ל די"ל דס"ל להתוספות דמשום זה לא מיקרי נולד הספק מחיים משום דמתחלה צריכין לדון אם הבהמה בעצם אסורה משום טרפה או לח והאיסור דחלבה אינו מצד טרפות עצמה רק דכיון דהבשר אסור ממילא החלב אסור משום דבא מן הטרפה וא"כ כיון דלענין הבהמה גופא לא שייך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דאיסור טרפה חל רק לאחר שחיטה א"כ ל"ש לאסור הבהמה משום חלבה כיון דהאיסור חלבה תליא בטרפות עצמה א"כ כיון דלענין עצם הבהמה נ"ש לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור ומחזקינן שהבהמה אינה טרפה א"כ ממילא אף החלב מותר: ו ומעתה אומר אני דהאי חקירת הפוסקים אם מחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור טרפה תליא בהא דאם נימא דבהמה בחייה לאברים עומדת ל"ש לומר כשנולד הספק אם נטרפה דמוקמינן אותה אחזקת איסור אבמה"ח כיון דכל עיקר חקירת הס' אם נטרפה ל"ש לדון ע"ז בעודנה