פורת יוסף (שלופר) קנה

בשעת שחיטה שאז הדם מחומם דוודאי לא יצא רק דהוי ס' שמא לא יצא הדם ונכנס בתוך הבשר וא"כ אתי שפיר דלכך מותר בדיעבד אם צלאו כך משום דהא קיי"ל דדם שבישלו אינו אלא דרבנן וא"כ הוי ספק באיסור דרבנן ולקולא והשתא א"ש שיטת הר"ן די"ל דאף הר"ן ס"ל כסברת הכו"פ דאין זה רק ספק כשלא נשחטו הוורידין אם אסורה אמנם לפי מה דמבואר במשנה למלך (בריש ה' בכורות) דהיכא דהספק נולד בדאורייתא וע"י גילגול נעשה דרבנן לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא כגון אם בישל בכלים ספק טרפה ואח"כ נתהוו הכלים אינו בני יומן לא אמרינן כיון דאינו ב"י אינו אסור אלא מדרבנן א"כ כיון דהוי ספק טרפה הוי ספיקא דרבנן ולקולא רק כיון דהספק נתהוה קודם בהבשר אם היא טרפה והוי ספיק' במידי דאוריית' ולחומרא א"כ כיון דכבר נאסר האכילה מכח הספיקא בוודאי לא מצרפינן שוב האי ספיקא לעשות ממנו ספק דרבנן. א"כ אתי שפיר דלכך סבירא לי' להר"ן דאפי' בדיעבד אסור משום כיון דהספק אם הדם מתעורר לצאת נולד קודם שצלאו או בישלו אם מותר לאכול הבשר חי דאם לא ניקב הוורידין אף לאכול חי אסור וכיון שבעת שנולד הספק הוה מילתא דאורייתא ונאסר הספק לא מצרפינן תו האי ספיקא אף לאחר צלייה דהוי דרבנן לעשות מזה ספק דרבנן א"כ לפ"ז שפיר הוכיח ר"פ דרישא בחולין דאיתא לקמן (דף קי"ג) אמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו היכא קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה שפיר דמי או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו ואנן קיי"ל בהך איבעיא לחומרא דאפי' לדידיה נמי אסור כדפסק הרמב"ם (בפ"ז מה' מ"א) עיי"ש: והנה הרא"ש פי' דהאיבעיא הוא דווקא אם מותר לאכול באומצא אבל לצלי ומליחה פשיטא ליה דמותר וכן כתב הב"י בטור יו"ד (סי' ס"ז) וא"כ אתי שפיר די"ל דר"פ סובר דאם נשבר המפרקת אסורה בלא מליחה וצלייה וא"כ שפיר דייק ר"פ דאי בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך דהא ר"י איירי בעוף כדאיתא שם (דף כ"ח) אמר ר"ח לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד: והנה אם מיירי בקדשים א"כ בעוף הא קיי"ל דבעינן מליקה בקדשים ואיתא לעיל (דף כ"ח) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו' וא"כ כיון דבקדשים בעוף הוי שבירת המפרקת א"כ לענין למיכל באומצא אף אם ישחוט הוורידין אסורה למיכל משום דהא נשבר מפרקתה דהאי מליקה פשיטא דלא גרע מנשבר מפרקתה דאסורה למיכל באומצא וא"כ בזה אם לא נשחטו הוורידין נ"ל דמותר בדיעבד לפי מה שביארתי דלכך אסורה בדיעבד אם נצלה בלא חתיכת הוורידין אף דהוי ספק באיסור דרבנן ואזלינן לקולא אמנם כיון דהספק נולד בדאורייתא לענין למיכל באומצא ובזה נאסרה הספק משום דהוי ספק דאורייתא לכך אסורה אף לאח"כ שנתהוה רק איסור דרבנן א"כ כל זה הוא רק בחולין אבל בקדשים כיון דכל עיקר הספק דשחיטת הוורידין אינו נ"מ לענין למיכל באומצא דבזה בלא"ה אסורה אף אם נשחטו הוורידין משום דהא נשבר מפרקתה ואסורה למיכל באומצא א"כ קודם צלייה לא שייך הספיקא דוורידין משום דהא בלא"ה אסורה רק דכל עיקר נ"מ מהספק דשחיטת הוורידין הוא לאחר צלייה דאז מטעם שבירת המפרקת היא מותרת אנו צריכין לדון אם נאסרה משום שלא נשחטו הוורידין וא"כ הוי ספיקא באיסור דרבנן דדם שצלאו אינו אלא דרבנן והוי ספק במידי דרבנן ולקולא דבשלמא בחולין שייך לומר דכיון דנפל הספק לענין אומצא ואז נאסר הספק משום דהוי ספיקא דאורייתא אף דלאח"כ נתהווה ספיקא דרבנן מ"מ כיון דמעיקרא אסרנו להאי ספיקא שוב אינו חוזר להיתירא אבל הכא בקדשים כיון דלאומצא בלא"ה אסורה א"כ לא שייך לומר דנאסר הספק לאומצא דבתחלה לא היה שום מקום לדון על האי ספיקא דוורידין כלל משום דבלא"ה אסורה משום שבירת המפרקת ואין הנ"מ רק לאחר צלייה א"כ הוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ שפיר דייק ר"פ דאם נימא דמיירי בקדשים א"כ בזה כ"ע מודים דר"י אינו אוסר אלא לכתחלה וא"כ אמאי פליגי רבנן עליה הא הוא עצמו לדם הוא צריך וע"כ דמיירי בחולין א"כ בזה באמת י"ל דלר"י אף בדיעבד אסור ובזה יתיישב הא דקאמר שם הגמ' אף ר"ל סבר רישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר ר"ל מאחר ששנינו שרובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו הביאו לו התמיד כו': ולכאורה יש לדקדק כיון דכבר הוכיח ממתני' דרישא בחולין דאל"כ אמאי פליגי רבנן עליה הא הוא עצמו לדם הוא צריך א"כ מאי רבותא דאף ר"ל אומר כן אבל לפי הנ"ל ניחא לפי מה שביארתי דכל עיקר הוכחת ר"פ הוא משום דבקדשים לא שייך לדון לענין למיכל לאומצא משום דהא בלא"ה אסורה משום שבירת המפרקת א"כ כל זה הוא רק אם לא אמרינן מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק אבל אם נימא כהא דאמרי בני ר"ח מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"כ הא משכחת מליקה בלא שבירת המפרקת כמבואר לעיל (דף כ') עיי"ש א"כ הא אף בקדשים צריכין לדון לענין למיכל באומצא ואיתא בנזיר (דף כ"ט) איש אין אבל אשה לא מ"ט ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור"ל אמר כדי לחנכו במצות כו' ופריך הגמ' אלא לר"ל הא קאכיל כהן מליקה דהוי נבלה ומשני קסבר דאין שחיטה לעוף מן התורה והקשו התוס' הא עדיין תקשה דקאכיל טרפה דמליקה מן העורף והו"ל נשברה חוט השדרה דאיכא למימר דסבר לי' כמאן דאמר מחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק א"כ כיון דר"ל לשיטתו ס"ל דמחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק א"כ משכחת לה מליקה בלא שבירת המפרקת א"כ לר"ל אינו מוכח ממתני' כלל די"ל דמיירי בקדשים והא דפליגי רבנן על ר"י הוא משום דלר"ל אף בדיעבד אסור א"כ י"ל דרבנן פליגי רק על דיעבד לכך קאמר דאף ר"ל מודה: ד ומעתה כיון שהוכחתי דשיטת הר"ן דיש לחלק בין אם צריכין לדון על הס' אם הוא אסור מדאורייתא אז הוא גורר הדרבנן ג"כ לאסור אבל אם אין אנו צריכין לדון על הספק דאורייתא אז אינו גורר הדרבנן והשתא תקשה מאי קאמר מתני' דלא כר"א הא י"ל דאתי' אף כר"א דאימתי אוסר ר"א אף בהנאה הוא דווקא בשוחט לעו"ג דיש מקום לדון על האכילה אז גורר הס' דרבנן ג"כ אבל בשחיטת עו"ג כיון דלאכילה בלא"ה אסורה ואין הס' רק בהנאה דרבנן הוי ס' דרבנן ולקולא וע"כ צ"ל דמוכח מזה כשיטת הר"ן והרא"ה דבשוחט לעו"ג אסורה באכילה משום דמסלקינן המעשה שלו מה ששחטה והוי כמתה מאליה וא"כ א"ש לפי מה דמבואר בטהרות (פ"ה) המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר כשהוא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת ועי' בש"ש (סי' ד') שביאר די"ל דר"ש וחכמים לשיטתייהו אזלי לפמ"ש התוס' בריש נדה אהא דשניהם לא למדוה אלא מסוטה דר"ש ס"ל דכל ס' טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק ע"כ ס"ל לר"ש כיון דברה"ר ודאי טהור הדין נותן שיהיה הודאי מכריע את הס' לכך ס"ל דרה"ר מפסקת ואף ברה"י טהור משום דהוי תרתי דסתרי דכיון דמחזקינן אותו לחי ברה"ר א"כ ממילא טהור אף ברה"י אבל לרבנן דס"ל דברה"י טמא ודאי וברה"ר טהור ודאי ע"כ אין ודאי מכריע את הודאי לכך ס"ל דכשהוא ברה"ר טהור וברה"י טמא וא"כ כיון דקיי"ל דהודאי מכריע את הספק א"כ א"ש: דהנה לענין איסור אכילה אף א"נ דסמוך מיעוטא לחזקה לשיטת התוס' דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור והוי לענין איסור תקרובות בחזקת היתר אעפ"כ