פורת יוסף (שלופר) קמז

בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ א"כ אזיל לשיטתי' דס"ל בע"ז הנ"ל דנט"ל אסור וא"כ לא הוה מב"מ החתיכה של חטאת טמאה עם הטהורה משום דהא א"א להאיסור שיתהוה היתר לכך תעלה אבל ר"י סובר כהילכתא דנט"ל מותר וא"כ הא אפשר להתהוות היתר כשתסרח לכך הוה מב"מ ולא בטל א"כ כ"ז ברישא אבל בסיפא דמיירי לענין אכילת כהן לאוכלה בטומאת הגוף א"כ בזה הא אפשר להתהוות היתר כנ"ל לכך אף החכמים מודים דלא תעלה וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא קאי לר"ל דאליבי' מוכרחין לאוקמא בנימוחה דהוה לח בלח וא"כ א"א לומר דאזלינן בתר בטל דא"כ תקשה אמאי ס"ל לר"י דלא תעלה הא במשקין לא שייך לכי מסרחי כנ"ל וע"כ דאזלינן בתר מבטל וא"כ תקשה מ"ש רישא כו' וא"כ כ"ז לר"ל אבל לר"י אין אנו מוכרחין לאוקמא דמיירי בנימוחה וא"כ לא קשה כלל מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום די"ל דאזלינן בתר בטל כנ"ל ודו"ק: ה ולכאורה הי' נ"ל להוכיח בהיפוך דאדרבא לשיטת התוס' מוכרחים לומר דמהני שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה דאיתא בפסחים (דף ע"ה) מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים כו' לא מפני תערובות גופין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה אי אמרת בשלמא מפני גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה אלא א"א מפני תערובות טעמים מה לי גדי וטלה כו' לימא תהוי תיובתא דרב כו' וק"ל לפי מה דמבואר בתוס' בע"ז (דף ס"ו) בד"ה רבא דפסקו דהילכתא כרב דריחא מילתא אלמא דס"ל דריחא חשיב טעם גמור דהא אנן קיי"ל דמב"מ בס' א"כ לפ"ז תקשה מאי פריך הגמ' לרב מהך ברייתא נוקמא דאתיא הברייתא כר"י דס"ל מב"מ במשהו א"כ א"ש הא דקתני אפילו גדי וטלה דלא מיבעי קאמר לא מיבעי שני גדיים פשיטא דיש תערובת טעמים דאף דריחא לא חשיב טעם גמור מ"מ משהו מיהו איכא ומב"מ במשהו אלא אפילו גדי וטלה דהוי ב' מינים דהא אנן קיי"ל כרבא בע"ז (דף ס"ו) דבתר שמא אזלינן וצריכין טעם גמור אפ"ה אסור דריחא חשיב טעם גמור ומאי פריך הגמ' אע"כ צ"ל דמהני שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה וזריקה וא"כ ניחא דל"ל דאתיא הך ברייתא כר"י דהנה לפ"ז מוכח דהאי אין צולין קאי אף לענין דיעבד דאם נצלה כך אפי' בדיעבד אסור דאל"כ עדיין תקשה מאי אפילו דהא אף א"נ דריחא חשיב משהו וגדי וטלה הוי מבשא"מ ובטל בס' מ"מ אסור לצלות לכתחלה דהא אנן קיי"ל ביו"ד (סי' צ"ט) דאין מבטלין איסור לכתחלה ומאי רבותא אשמעינן הברייתא וע"כ דקמ"ל דאפי' גדי וטלה ג"כ אסור אף בדיעבד דריחא חשיב טעם גמור וא"כ לפ"ז תקשה אמאי אסור בדיעבד כשנצלה כך ניתי עשה דאכילת פסח וידחה האיסור דשלא למנויו שע"י הבליעה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה שנדחה מפני העשה כמבואר בפנ"י כתובות (דף מ"ב) דעשה דהוי מניעת עשיית איזה דבר הוי כלאו שנדחה מפני עשה שהיא בקום ועשה: אך י"ל דהא הגמ' פריך בזבחים (דצ"ז) אהא דתני' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול כו' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אמר ר"א יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ א"ש די"ל דהאי יקדש קאי על כל הפסולים שנבלעו בכשרים אף על איסור שלא למנויו דאינו פסול בגוף הקרבן וא"כ לא אתי עשה דאכילת פסח ודחי ל"ת ועשה אך ז"א דהא מבואר ביבמות (דף ה') איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כו' א"כ עדיין תקשה ניתי לעשה דאכילת פסח דליתא בשאלה וידחה לל"ת ועשה דבליעת פסולים דישנו בשאלה דהא אם ישאל על הפסח א"כ איגלאי מילתא למפרע דחולין הוי ואין בהטעם שום איסור וא"כ כיון דהאי ל"ת ועשה דשלא למנויו אפשר שתעקר ע"י שאלה והעשה דאכילת פסח א"א שתעקר דהא אף אם ישאל על הפסח אעפ"כ העשה דאכילת פסח לא פקע דהא המצוה דאכילת פסח הוא מצוה שהיא חובת הגוף אבל האיסור שלא למנויו דמונח על החתיכה אפשר שתעקר: אך י"ל דאף אם ישאל על הקדישו אעפ"כ תהיה אסורה דהא כיון דע"י שאלה נעקר ההקדש מעיקרו א"כ הא איגלאי מילתא למפרע דחולין הוי והכניס חולין בעזרה וא"כ אסורה באכילה מצד חולין שנשחטו בעזרה וא"כ כיון דהאי איסור דשלא למנויו א"א שתעקר דאף אם ישאל על הקדישו אעפ"כ אסורה באכילה אף דהעשה אפשר שתעקר דהא בבליעת חולין בעזרה לא שייך העשה דיקדש דקאי דוקא בקדשים פסולים שנבלעו בכשרים אעפ"כ הא מבואר בתוס' קדושין (דף ל"ד) בד"ה מעקה דהטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דהעשה מאלים להלאו עי"ש א"כ הכי נמי אף דהעשה דהקדש קיל דישנה בשאלה אעפ"כ מאלים להלאו דלא ידחנו העשה (דדוקא היכא דהלאו והעשה ישנו בשאלה א"כ אף דהעשה מאלים ללאו אעפ"כ לא הוי אלא כשאר לאוין דנדחה מפני עשה אבל היכא דהלאו אינו קיל אף דהעשה קיל אעפ"כ הא ישנה בכוחה להאלים להלאו] א"כ לפ"ז א"ש הא דפריך הגמרא לרב מהך ברייתא דל"ל דאתיא כר"י דהא מבואר בפסחים (דף כ"ב) דר"י סובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושיטת התוס' שם דאף באכילה מותרין לר"י מדאורייתא וא"כ תקשה דאמאי אסור בדיעבד כשנצלה כך ניתי עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת ועשה דשלא למנויו דישנו בשאלה דהא אם ישאל על הקדישו תהיה מותר באכילה מדאורייתא וע"כ דאתי הברייתא דלא כר"י והשתא א"נ דלא מהני שאלה לאחר שחיטה וזריקה א"כ עדיין תקשה מאי פריך הגמ' הא הברייתא מיירי בצלו שני פסחים כשרים שנשחטו ונזרקו כהלכתן דהשתא ליתא בשאלה וע"כ דמהני שאלה לאחר שחיטה וזריקה: ו והנ"ל כלל חדש בזה לפי מה דמבואר ברשב"ם ב"ב (דף מ"ד) אהא דקאמר הגמ' דוקא מכר דה"ל יאוש ושינוי רשות ומפרש כגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות ועי' בנ"י שם שהביא פירש הר"י בן הרא"ש דלהכי פירש הרשב"ם שמכר שלא באחריות דאילו באחריות לא הוי שינוי רשות וכאלו היא ברשות הגזלן עיי"ש וכן מסיק הנ"י שמעינן מהכא כדפי' הרשב"א ז"ל דהיכא שהגזלן מכרו באחריות לא הוי שינוי רשות ולא קני לי' אלמא דכיון דיכול חבירו לחזור על המוכר הרי רשות מוכר מעורב בו והוי כאילו עדיין ביד מוכר ולא נקרא שינוי רשות בהחלט כיון שעדיין רשות מוכר מעורב באחריותו א"כ ה"נ י"ל בנ"ד דהא דלא מהני שאלה בהקדש לאחר שחיטה כמו שאבאר לקמן דלשיטת התוס' ל"מ שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה לחוד ג"כ הוא דוקא בקרבן נדבה דאמר הרי זו כיון דאינו חייב באחריותו יצא מרשותו לגמרי לכך ליתא בשאלה לאחר שחיטה משבאה לרשות גבוה אבל בקרבן חובה דאמר הרי עלי עולה כיון דחייב באחריותה עדיין רשות מקדיש מעורב בה כיון דיכול ההקדש לחזור על המקדיש אם תפסל בזריקתה לא מיקרי יצא מרשותו לגמרי לכך יכול לשאול על הקדישו אף לאחר שחיטה דאתי לרשות גבוה כמו דלא מיקרי שינוי רשות בלקח מן הגזלן באחריות אף דאתי לרשות מוכר כיון דעדיין כח המוכר מעורב בה לענין חיוב אחריות [ועיין ברש"י דנדרים (דף ט') דגבי נדבה אי אמר ה"ז קרבן ליתא בבל תאחר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא] והנ"ל להביא ראי' לזה הכלל מב"ק (דף ע"ו) דפריך הגמ' מכדי שמעינן לר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא ר"ד אמר ר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומים בחוץ ופירש רש"י דבבעלי מומין מעיקרא איירי וקשה לר"ל לשיטתו דס"ל בחולין (דף קל"ט) דאם אמר הרי עלי מנה לבד"ה ונגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן א"כ תקשה דהאיך מפליג ר"ש במתניתין דקדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ד' וה' דהאיך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בע"מ