פורת יוסף (שלופר) קמד

לקמן (דף ל"ז) לרבה מהאי מתניתין הא יכולין לשנוי' לרבה דמוקי מתניתן בכה"ג כמו שביארתי וע"כ מדלא משני הגמ' בכה"ג מוכח דחלוק חיובא דכפירת העדות מחיובא דע"ז דבכפירת העדות לא מקרי כופר בממון מה שע"י עדותן היה יכול לתפוס דמי יימר דיתפוס ולא הוי ברי הזיקא והא דחייבין בע"ז בכה"ג שאני ע"ז דכיון דזממו להפסיד לחבריה ועדותן נתקבל לענין תפיסה חייבין דכל עיקר חיובם הוא מטעם כאשר זמם אבל לענין כפירת העדות לא מיקרי מזיק לחבירו הא דהפסידו בעדותן לענין תפיסה דמי יימר דיתפוס: ז אך יש לדחות ראי' זו דבאמת צריכין להבין שיטת הרמב"ם דס"ל דהיכא דהפסידו לענין תפיסה חייבין לשלם א"כ מאין הוכיח רבא דהכחשה תחלת הזמה היא הא העדים שהעידו שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו לא הוכחשו כלל דהא מועיל עדותן לענין תפיסה לכך משלמין כשהוזמו כמו שתמה הקצה"ח הנ"ל ולשיטת הש"ך הא נסתרה תירוצי הנ"ל והנראה לי ליישב די"ל דהיכא דמהני תפיסה בחזרה א"כ לא שייך לומר דהעדים הפסידו לענין תפיסה משום דתפיסה דבר קל הוא ויכול לתפוס ומיקרי ברי הזיקא כמ"ש הכ"מ דהא לא הוי עדיין ברי הזיקא דאף אם יתפוס ממנו יכול לתפוס בחזרה ולא מיקרי ברי הזיקא אלא דבנידון העבד והרב י"ל טעמא אחרינא לפי מה דמבואר ברשב"א בחי' לקדושין (דף כ"ג) אהא דאמר רבה אר"ש דכ"ע אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסקינן דאקני' ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות ביה ר"מ סבר כי א"ל קני קני עבד וקני רבי' וכי א"ל ע"מ לא כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דא"ל ע"מ אהני ליה תנאה ומביא הרשב"א בחי' פי' הראב"ד דטעמא דמילתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן אבל לא לחוב לו והלכך ס"ל לר"מ כיון דא"ל קני קני עבד וקני רבו דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכי האדון מכח זכיית העבד הלכך כשהתנה עם העבד ה"ל כשאר תנאים דעלמא דאי אמרת מ"מ ליזכי אדון מיד העבד כבר קדמו תנאי הנותן שלא יהיה לרבו רשות ביה [ובחידושי להרמב"ם ביארתי בארוכה דלר"א דמוקי פלוגתייהו שם בע"מ שתצא בו לחירות אבל בע"מ שאין לרבו רשות בי' לא מהני לכ"ע הכל מודים בסברא זו דהעבד זוכה מהנותן ואח"כ זכה רבו ממנו וכ"כ הפ"י בגיטין פרק השולח]: א"כ לפ"ז לכאורה תקשה דאמאי אין משלם האדון להעבד דמי עינו הא העבד בודאי זכה בדמי עין והאדון ספק אם זכה מן העבד דמי עינו דהוי מעוכב ג"ש ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא ביבמות (דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים ופריך הגמ' מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיא נשואה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה רישא דאיהי קיימא ה"ל איהי ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי עיי"ש. ועיין בתוס' כתובות (דף ע"ח) ד"ה סיפא כו' וא"כ תקשה דאמאי אין האדון משלם להעבד דמי עינו דהא הטעם דחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולם הוא משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיין בקצה"ח (סי' תכ"ד סי' ג'). אמנם יש לומר הטעם דהוה ליה לגבי האדון א"י אם נתחייבתי כיון דהוא מוחזק מעיקרא והוה תפיסה ברשות ומספק אין יכולין לחייבו שישלם לו וא"כ כ"ז הוא דוקא קודם שתפס העבד אבל לאחר שתפס העבד שוב אין האדון יכול לחזור ולתפוס ממנו דאז ה"ל העבד ודאי והאדון ספק ומספק אין יכול לתפוס וא"כ ניחא דהוה ברי הזיקא דהא אם יתפוס העבד שוב אין האדון יכול לחזור ולתפוס ממנו לכך חייבין לשלם כשהוזמו אבל בהא דהעידו שהפיל את שינו ואח"כ סימא את, עינו והוכחשו אף דבתרי ותרי מהני תפיסה אעפ"כ הא יכול לתפוס בחזרה ולא הוה ברי הזיקא ופטורין על זה העדים לשלם כשיוזמו ואם כן שפיר מדייק רבא דהכחשה תחלת הזמה היא דאל"כ אמאי משלמין כשהוזמו הא איבטל עדותן מעיקרא: וא"כ לפ"ז נסתרה דברינו הנ"ל דלא מצינו לאוקמא האי מתניתין דשתי כתי עדים בכה"ג דא"כ תקשה אמאי חייבין קרבן שבועה השניה בכפירתן הא לא מיקרי הפסד מה שהפסידו לענין תפיסה כיון דיכול השני לחזור ולתפוס ממנו ועיין בתוס' בב"מ (דף ו') ד"ה והא דאפי' בכל כו' עיי"ש. אך אף דנסתרה הך ראיה דלעיל מ"מ האי כללא שביארנו הוא ברור לענ"ד דהא מ"מ חזינן דעת הרמב"ם דהיכא דלא יכול לחזור ולתפוס ממנו היו חייבין במה שהפסידו לענין תפיסה אף דמי יימר דיתפוס וא"כ תקשה הא אמרינן לענין שבועת העדות דהיכא דאיכא האי סברא דמי יימר דמשתבע לא מקרי הפסד אף דזהו בידו לישבע וכיון דהעד יודע דהאמת אתו בודאי ישבע ועיין בתוס' ב"מ (דף ל"ד) ד"ה שמא] וע"כ צריכין לומר כיון דבעדותן לחוד לא היה נוטל ממון אא"כ ישבע וצריך לעשות עוד פעולה לעדותן לא מיקרי בכפירתן כופר בממון דרק דווקא במקום שבעדותן לחוד היה נוטל ממון בזה הם חייבין ובעדים זוממין לשיטת הרמב"ם חייבין היכא דהפסידו לענין תפיסה אף דצריך לעשות עוד פעולת המעשה דתפיסה ולא הוה בידו כלל וע"כ דחלוק חיובא דעדים זוממין מחיוב דשבועות העדות כנ"ל וכן נראה לי לדייק מלישנא דהמגדל עוז בהרמב"ם הנ"ל וזה לשונו ומה שהקשה הראב"ד יש לנו לומר דטעמא דתלמודא משום דתלה רחמנא דינן במחשבתם כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו רעה ואי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל הרי דבריו מדוייקין כמו שביארנו וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי על הש"ך דלכך משלמין דמי עין לעבד אף דמחוייב האדון שבועה: ח ובזה היה נ"ל לבאר הגמ' דב"ב (דף מ"ה) בהא דאומן אין לו חזקה דאמר רבה ל"ש אלא שמסרו לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר לקוח הוא בידי א"ל אביי א"ה אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתי לך כי א"ל לקוח הוא בידי מהימן כו' מתיב רבא לסיוע לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל כו' ה"ד אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי אלא דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאיבעי א"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה כו' ולכאורה צ"ל דמאי דייק הגמ' בלישנא מתיב רבא לסיוע לרבה הא בלא"ה כיון דהוא קושי' על אביי ממילא הוא סייעתא לרבה אבל לפי הנ"ל ניחא דבלא"ה יש ליישב קושיית רבא דנוכל לאוקמי הברייתא דמיירי באמת כגון שיש עדים ולא תקשה לחזי עדים מאי קאמרי דמשכחת לה כגון שיש שתי כתי עדים שכת א' אומרת שקצץ שתים וכת א' אומרת שלא קצץ אלא א' לכך כשהטלית בידו האומן מהימן במיגו דהחזרתי לך ומיירי בלא ראה ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה אין לך כו' בתירוצם הראשון דס"ל דמהימן הבע"ד במיגו במקום תרי ותרי דאמרינן סילק עדותן כמאן דליתא וניחא נמי הא דקתני נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל דהא לפי שיטת הש"ך בתרי ותרי יש עליו חיוב שבועה וא"כ מאי פריך רבא לכך דייק לסיוע לרבה דלאביי שתירץ ביבמות (דף ל"א) אהא דפריך הגמ' ואלו בקדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני כו' אמר אביי יגיד עליו רעו תנא בקדושין וה"ה לגירושין וא"כ משמע דלאביי בתרי ותרי מוקמינן אחזקה אלמא דאמרינן סילק עדותן כמאן דליתא א"כ ה"נ בתרי ותרי איכא חיוב שבועה כמו שביארתי לכך לאביי לשיטתי' ליכא קושי'