פורת יוסף (שלופר) קמב

וא"כ לפ"ז מיושב קושיית הקצה"ח דליכא למימר דלכך משלמין העדים דמי עון לרב משום דהפסידו העדים בעדותן לענין תפיסה ז"א דהא כיון שביארתי דהעבד אינו יוצא לחירות משום דהוי עדות שא"א יכולה להזימה א"כ לא שייך לומר דהפסידו העדים בעדותן לענין תפוסה דהא לא שייך תפיסה כלל כיון דהוי עבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ כיון דבטלה עדותן של הראשונים לגמרי אפילו לענין תפיסה לשיטת רבא שפיר הוכיח רבא מכאן דהכחשה תחלת הזמה היא: וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי על הש"ך לפי מה שביארתי דאין העבד יוצא לחירות ע"פ עדותן א"כ לא שייך לומר דהאדון הוי מחוייב שבועה דהא לא הוי בר תשלומין כלל כיון דעדיין עבדו הוא וא"כ הזיקו להעבד בעדותן בודאי דמי עין ואין לומר דא"כ תקשה דאמאי אין משלמין אלא דמי עין לעבד הא הם הפסידו לי' בעדותן דמי עין וגם מה שעדיין עבד הוא דלפי דברי העדים הראשונים היה יוצא לחירות ועתה עדיין עבד הוא ז"א דהא העדים לא כיונו בעדותן אלא להפסידו דמי עין אבל לענין יציאתו לחירות הא העידו שהוא ב"ח ואף דאנן פסקינן דאינו יוצא לחירות אעפ"כ כיון דאין זה מצד העדאת העדים אלא משום דאין אין יודעים איזה כת הם הפסולין והוי עדות שא"א יכול להזימה אבל העדים לא כיונו להפסידו בזה לכך פטורין דכל עיקר החיוב דע"ז אינו אלא מכאשר זמם וכיון דהם לא זממו לזה פטורין והראי' דהא אמרינן בסנהדרין (דף מ"א) דעידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו אף דבא ע"י עדותן חיוב מיתה וא"כ אמאי אינן נהרגין וע"כ כיון דכל עיקר חיובם הוא מכאשר זמם והם לא זממו להרגה לכך פטורין וא"כ ה"נ אף דהפסידו בעדותן שאינו יוצא לחירות ג"כ אעפ"כ כיון דהם לא זממו לזה פטורין אבל בדמי עין חייבין כיון דכיונו להפסידו בעדותן ובאמת לא הוי מחוייב שבועה לכך חייבין: ד אך אין דברינו מספיקים בישוב דברי הש"ך דהא שיטת הש"ך בח"מ (סי' ל"ג) דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ לפ"ז אי אפשר לומר כדברינו דתרי ותרי הוי עדות שאאי"ל דא"כ תקשה דהאיך קאמר רשב"א דלא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה וא' אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה כיון דלב"ש בכת אחת נחלקה עדותן אלמא דס"ל דחד מנייהו הוי פסול א"כ אף בתרי כתי עדים לא יהני עדותן לב"ש דהא הוי עדות שאאי"ל כנ"ל ולכאורה הי' נראה לומר דאדרבא מכאן ראי' לדברינו דלפ"ז מוכרחין לומר דמוכח מכאן דב"ש ס"ל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה [ויש להמתיק זה ביותר די"ל דטעמא דידן דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אף דמצד הסברא ליכא למילף ד"מ מד"נ בזה"ב דבד"נ כל עיקר החיוב לא נתהוה אלא ע"י העדים לכך בעינן עדות שאי"ל אבל בד"מ דהעדאת עדים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא בזה י"ל דמהני אף באינו יכול להזימה הוא משום דהא קיי"ל בכתובות (דף ל"ג) ובב"ק (דף פ"ד) ובכ"מ בהש"ס דא"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם וא"כ כיון דבד"נ בעינן עדות שאי"ל מוכרחין לומר מצד דיהא משפט השוה לכולכם דאף בממון בעינן עדות שאי"ל אבל לב"ש לפי מאי דמבואר בתוס' ב"ב שם בד"ה נחלקה בתירוצם הראשון דב"ש ע"כ כר' יוסי ס"ל דאמר התם בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ועיין שם בפירש"י במכות (דף ו') דלפי פירושם מוכרחין לומר דר"י לא ס"ל האי דרש דמשפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר וא"כ כיון דב"ש ט"כ לא ס"ל דבעינן משפט השוה לכולכם לכך ס"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל ומד"נ ליכא למילף דהא מצד הסברא חלוק ד"מ מד"נ כמו שביארתי]: דבזה יתיישב קושיית התוס' בקדושין (דף מ"ג) אהא דפריך הגמ' מיתיבי אמר לשלשה צאו וקדשו ליי את האשה: האחד נעשה שליח ושנים עדים דברי ב"ש ובה"ח כולם שלוחין הן ואין שליח נעשה עד עד כאן לא פליגי אלא: בשלשה אבל בשנים דברי' הכל לא והקשו התוס' תימא אמאי קאמר עד כאן לא פליגי כי נמי פליגי מי לא פריך שפיר ממילתי' דב"ה ותי' התוס' הוא דחוק עיי"ש אבל לפי הנ"ל ניחא דבלא"ה י"ל דב"ש וב"ה פליגי בקדושי כסף ולשיטתייהו אזלי דהנה התוס' הקשו (שם ע"ב) ד"ה והשתא אהא דקאמר הגמ' והשתא דתקנו רבנן שבועת היסת פי' וא"כ הוי נוגעים בעדותן במה שאמרו פרענו למלוה דל"ל מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דאי הוה אמרי אהדריניה ניהלך בעי אשתבועי] משתבעי הני עדים דיהיבנא לי' ומשתבע מלוה דלא שקיל לי' ופרע לוה למלוה והקשו התוס' וא"ת מ"מ למה לא יהיו נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אינן נוגעים בעדותן [עיי"ש מה שתירצו דעד הצריך שבועה אין מועיל עדותן]: והנ"ל ליישב קושיית התוס' דליכא למימר דיעידו לאחר שנשבעו דא"כ יהיה עדות שאאי"ל דאיתא בב"ק (דף ע"ג) עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל כו' תנן גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל מ"ל שהעידו על הטביחה כו' ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגניבה איגלאי מילתא דכי אסהדי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין על הטביחה אלמא דאם נפסלו קודם שהעידו כגון בכה"ג דלבתר הזמה נמצא שהעידו על הטביחה בפסול אין כאן דין הזמה א"כ ה"נ לכך לא מהני מה שיעידו לאחר שנשבעו דהוי עדות שאאי"ל דכשיוזמו על מה שהעידו שפרעו איגלאי מילתא דנשבעו לשקר ואנן קיי"ל בשבועות (דף מ"ה) ובח"מ (סי' ל"ד) דהנשבע לשקר פסול לעדות אף בשבועה דרבנן וא"כ איגלאי מילתא דבשעה שהעידו שפרעו פסולין הוה וא"כ פטורין מתשלומין וא"כ הוי עדות שא"א י"ל דאם יוזמו העדים יהיו פטורין מלשלם לכך לא מהני שיעידו לאחר שנשבעו כנ"ל ליישב קושיית התוס' [וזה אין לומר דיעידו קודם שנשבעו ואחר כך ישבעו י"ל דבזה בוודאי לא מהני עדותן כיון דבשעה שהעידו לא הוו מהימנא בעדותן רק דצריכין עוד מעשה השבועה לקיום עדותן לא מהני עדותן דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר דמשמע שיהא נאמנים בדיבורן בלבד בשעה שהעידו אבל אם ישבעו מקודם שלא יהא בהם חשש נגיעה ואחר כך כשיעידו אין צריכין עוד עשייה לקיים עדותן י"ל דמהני אם לא דהוי עדות שא"א יכול להזימן: וא"כ לפ"ז א"ש דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דב"ש וב"ה בקדושי כסף ובהא פליגי דב"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל דבד"מ לא בעינן עדות שאי"ל וא"כ בקדושין גם כן לא בעינן עדות שאי"ל דהא ילפינן דבר דבר מממון לכך ס"ל דשליח נעשה עד אף דהוי נוגעין בעדותן דהא שיטת רש"י דשבועת היסת נתקנה אף בימי המשנה [ועיין בפ"י] אעפ"כ הא יכולין להעיד לאחר שנשבעו דהא הטעם דאינם יכולין להעיד לאחר שנשבעו משום דהוי עדות שאאי"ל כמו שביארתי א"כ ב"ש לשיטתייהו דס"ל דלא בעינן עדות שאי"ל א"כ יכולין להעיד לאחר שנשבעו לכך ס"ל דשליח נעשה עד וב"ה ס"ל כהילכתא דבממון בעינן עדות שאי"ל וא"כ בקדושין בעינן ג"כ עדות שאי"ל ואין לומר הא בקדושין אי אפשר לקיים בהו כאשר זמם ז"א דהא מבואר בתוס' ריש מכות ד"ה מעידין בתירוצם הראשון דכיון דלוקין כשהוזמו הוי שפיר כאשר זמם ואם כן בעידי קדושין נמי מתקיים כאשר זמם ע"י מלקות לכך ס"ל דאין שליח נעשה עד בקדושי כסף דהא הוי נוגעין בעדותן וצריכין שבועה. דא"ל דיעידו לאחר שנשבעו ז"א דא"כ הוי עדות שאאי"ל כמו שביארתי דכשיוזמו לא יהיו לוקין דאיגלאי מילתא דנפסלו קודם שהעידו וא"כ לא יהיו לוקין על עדותן כמו דאמרינן לענין תשלומין דהיכי דנפסלו קודם שהעידו אינן מחוייבין בתשלומין דהוו כפסולין שהעידו