פורת יוסף (שלופר) קמא

בלדמי וא"כ כיון דהעבד תובעו דמי עין אף אם האדון כופר שאינו חייב לו כלום אעפ"כ הא הוה מודה במקצת ע"י העדאת עדים וחייב שבועה על השאר דאף דיש לו שני עדים שמעידים כדבריו שאינו חייב לו אלא דמי שן אעפ"כ הא איכא עדים דמכחישים שאומרים דמי עין א"כ בהמותר מדמי שן הוי תרי ותרי ולפי דעת הש"ך דבתרי ותרי חייב שבועה א"כ ה"נ הוה מחויב שבועה: ואיתא בשבועות (דף ל"ב) אמר אביי הכל מודים במשביע ע"א בשכנגדו חשוד על השבועה דחייב כו' ופריך הגמ' דחשיד מאן אלימא דחשיד לוה. וא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא לי' מי יימר דמשתבעת כו' אלמא דהיכא דחייב שבועה אינן חייבין העדים קרבן שבועה בכפירתן משום דלא הזיקו לו בכפירתן דמי יימר דמשתבע ולא הוי ברי הזיקא א"כ לפ"ז תקשה אמאי קתני בברייתא הנ"ל דנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד הא כיון שביארתי דהאדון מחויב שבועה א"כ אמאי חייבין כשהוזמו הא יכולין למימר דלא אפסדי' להעבד מידי דכיון דהאדון חייב שבועה שאינו חייב לו אלא דמי שן א"כ לא הוי ברי הזיקא דמי יימר דמשתבע האדון כמו שהוכחתי מהא דשבועות הנ"ל ואם לא ירצה לשבע ישלם כמו שמבואר בשבועות (דף מ"א) דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסי' והשתא תקשה דהאיך מצי רבא לאוקמא הברייתא בתרי ותרי א"כ תקשה דהאיך קתני דאם נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד אלא ע"כ דלא כהש"ך דבתרי ותרי לא אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא דמי והראי' דהא הש"ך כתב לעיל (סי' ס"א) דהיכא דתרי מעידין על השטר שהוא פרוע ושנים אומרים דלא פרעו דהשטר פרוע מספק ואי אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא היה חייב לשלם את השטר וע"כ צ"ל דבתרי ותרי כמאן דאיתנייהו דמי וא"כ המוחזק פטור משבועה דיכול לומר קים לי כהנהו עדים דמסייעים לי. א"כ ניחא דהאדון אינו חייב שבועה על המותר מדמי שן דהא איכא תרי עדים דמסייעים לו דאינו חייב אלא דמי שן. א"כ שפיר חייבין העדים לשלם להעבד כשהוזמו דהוי ברי הזיקא אבל לפי דברי הש"ך תקשה [ומסתימת הברייתא משמע דמיירי בכל גוונא אף בלא נתן לו המעות להעבד דלא הוי הילך]: ואין לומר דלא המציא הש"ך דינו אלא היכי דחייב ש"ד ע"י הודאתו בעצמו לכך אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא משא"כ היכא דלוה כופר בכל ורק ע"י העדאת עדים אתה מחייבו א"כ א"נ סילק עדותן כמאן דליתא הא ליכא העדאת עדים לחייבו שבועה ז"א דהא לא אמרינן סילק עדותן כמאן דליתא אלא בהא דמכחשי אהדדי אבל בהממון שחייב לפי דברי שניהם בזה לא שייך סילק עדותן והוי בזה העדאת עדים כהודאת עצמו כמו שמוכח מהא דסנהדרין הנ"ל: ג אך יש לסתור כל זה בהקדם ליישב קושית הקצה"ח על הרמב"ם (פכ"א מה' עדות) שפסק העידו שנים שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו וכתב הראב"ד הא הוא כתב בהל' חובל שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמין ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דלכך משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכיון דהפסידוהו העדים להאדון בעדותן דהעבד יכול לתפוס ממנו חייבין לשלם והקשה ע"ז הקצה"ח מב"ק (דף ע"ג) הנ"ל דקאמר הגמ' שם האי דיוקא דרבא דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין הוא מסיפא כגון דאתו בי' תרי ואמרי הפיל את שינו וסימא את עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו ואתו בי תרי אחרינא ואמרו סימא את עינו והפיל את שינו דקא מכחשי להני קמאי וקתני ע"ז בברייתא דאם נמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב ואס"ד הכחשה לאו תחלת הזמה כו' אמאי משלמי הא איתכחשו להו מעיקרא כו': והשתא אי נימא דעדים משלמין כשהוזמו אפי' היכא דהפסידו בעדותן רק לענין שיהא מועיל תפיסה א"כ לא בטלה עדותן של הראשונים כלל דהא בתרי ותרי מהני תפיסה כמבואר בח"מ (סי' מ"ו) וא"כ אכתי עדותן של הראשונים קיימת לענין תפיסה דהעבד יכול לתפוס דמי עין לכך כשהוזמו משלמין ומנ"ל לרבא לדייק דהכחשה תחלת הזמה היכא דבטלה עדותן של הראשונים כגון בשנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ואח"כ הוזמו הראשונים דנהרגין כדפריך הגמ' שם לעיל והנ"ל ליישב דרבא לשיטתו שפיר הוכיח מזה דאיתא בב"ב (דף ל"א) זה אומר של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא והא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחש באכילה באבהתא מי איתכחש לימא בפלוגתא דר"ה ור"ח קמיפלגי דאתמר שתי כתי עדים המכחישות זא"ז אמר ר"ה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל כו' ורבא אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ה אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא [ועי' בתוס' ב"ק א ע"ב) דהקשו לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל א"כ אמאי ס"ל לרבא בב"ב (דף ל"א) הנ"ל דכיון דאיתכחשו העדים באכילה איתכחשו נמי בהא דהעידו על החזקה ותירצו דלמאי דמחלק התם בין אותה עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אעפ"י שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות עכ"ל וצ"ע בזה ואכ"מ] וא"כ לפ"ז א"ש דאין לומר דהא הפסידו בעדותן לענין שמועיל תפיסה ז"א דלשיטת רבא דס"ל היכא דהוכחשו א"ע בעדותן לענין שני חזקה בטל עדותן אף לענין אבהתא דלא הוכחשו א"כ ה"נ בנידון דידן כיוון דהכחישו א"ע בעדותן לענין אם חייב לו האדון דמי שן או דמי עין בטלה עדותן אף לענין מה שהעידו תרווייהו דיוצא לחירות דא"ל דלא דמי להתם דהא הכא תרווייהו כתי עדים מעידים דיצא לחירות וא"כ אף דאיכא כאן חד כת עדים פסולין דמשקרין אעפ"כ הא איכא כאן חד כת עדים דקושטא קא מסהדי וא"כ יכולין לדונו על פיהם דיוצא לחירות ז"א דהאיך יוצא לחירות הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא קיי"ל במכות (דף ה') אין עדים זוממים נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם וא"כ כשיוזמו על יציאת העבד לחירות לא יתחייבו לשלם דהא לא ידעינן בכל כת דילמא זה הכת הם הפסולין וא"כ לא נגמר הדין על פיהם אלא על פי כת האחרת וא"כ כל כת וכת עדים שהעידו שהעבד יוצא לחירות הוה עדות שאי אתה יכול להזימם דדילמא הם הפסולין ונגמר הדין ע"י הכת האחרת: ואין לומר דא"כ תקשה מהא דמבואר בב"ב (דף מ') אמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה לא נחלקו אלא על כת אחת אחת אומר' מנה וא' אומרת מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן כו' והשתא תקשה כיון דכת א' הם פסולין בוודאי כמבואר בתוס' שם ד"ה נחלקה עיי"ש ועיין בט"א בר"ה (דף כ"ד)] וא"כ ע"כ הא דנגמר הדין על מנה הוא משום דבמנה שניהם אומרים דחייב לו וכת אחת הם כשרים בודאי וא"כ תקשה הא הוי עדות שאאי"ל דאם יוזמו יהיו פטורין מלשלם כיון דלא ידעינן מי הם הפסולין כנ"ל ז"א דהא מבואר דעת אחרונים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אבל בנידון דידן לענין יציאת עבד לחירות דהוא קנס. ובקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה דקנס שוה לד"נ דכל החיוב לא נגמר אלא ע"י העדים וא"כ כיון דהוי תרי ותרי הוי עדות שאאי"ל ובטלה עדותן אף מה שהעידו להוציאו לחירות.