פורת יוסף (שלופר) קלט

בד' כנפות לא מחשיב אפשר לקיים שניהם מה שיכול ללבוש) בגד צמר אלמא אף דלענין קיום המצוה אין נ"מ בין של צמר לשל פשתים אעפ"כ כיון דהוא רוצה בהך בגד של פשתן דווקא לא מחשיב אפשר לקיים שניהם מכש"כ בנידון דידן דהוא רוצה למולו היום מה שלכתחלה מצותו כן דלא חשיב אפשר לקיים שניהם מה שיכול לעשות למחר כיון דהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר דווקא משא"כ לענין דחיית עשה ול"ת דבכל התורה כולה הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דבמילה בצרעת חידוש הוא שחידשה תורה דדחי ל"ת ועשה דצרעת משום דחמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כמ"ש התוס' שם בד"ה האי עשה ול"ת לכך לא מצינן למילף רק דומיא דמילה בצרעת דא"א למולו בלא דחיית העשה והל"ת דצרעת דאף אם ימתין בהמילה אינו ברור שירפא הצרעת משא"כ מילה שלא בזמנה ביו"ט דבידו להמתין למחר י"ל דאינה דוחה ל"ת ועשה לכך שפיר תי' ר"א דה"ל עשה ול"ת כו': והשתא לפ"ז ק"ל מאי משני ר"א הא אף דיו"ט הוי עשה ול"ת אעפ"כ מצי העשה דמילה לדחותה לפי מה דמבואר בתוס' פסחים (דף מ"ז) ובחולין (דף קמ"א) דשיטת הריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הלאו אינו לוקה משום דהעשה דוחה להל"ת רק דהעשה אינו דוחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובפסחים (דף נ"ט) מבואר דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת וביבמות (דף ה') אהא דרצה הגמ' למילף ממילה ופסח דדוחה שבת דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דחי מה למילה ופסח שכן בכרת לכך דוחה העשה להל"ת משום דהעשה הוא ג"כ, בכרת אלמא דמילה מיקרי עשה שיש בו כרת אף לגבי האב וא"כ הא אף אם יו"ט עשה ול"ת אעפ"כ כיון דהל"ת דיו"ט נדחית מפני העשה דמילה כמו שביארתי רק דהעשה דיו"ט אינו נדחה משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ בזה שוב צ"ל דאתי עשה דמילה שיש בו כרת ודוחה לעשה דיו"ט שאין בו כרת אך י"ל דר"א לא ס"ל כשיטת הריב"א רק כשיטת התוס' בקדושין (דף ל"ד) בד"ה מעקה דלאו שיש עמו עשה אף הלאו אלים ולא מצי לדחות העשה אף להלאו כמו שהארכתי בזה בחי' דשיטת הריב"א הוא בפלוגתא דאמוראי וישבתי בזה קושיית התוס' בחולין (דף קמ"א) הנ"ל: ט ובזה ניחא לי מה שק"ל אהא דקאמר רבא לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי בק"ו דהנה התוס' לעיל (דף כ"ה) הקשו אהא דפי' רש"י דאתיא בק"ו מצרעת הא לקמן (דף קל"ב) לית ליה לרבא האי ק"ו דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי ומפ' ר"י דאתיא בק"ו מנדרים ונדבות דדחו יו"ט אע"ג שלא נכרת עליהם י"ג בריתות מילה לא כ"ש וקסבר רבא דקריבין ביו"ט כו' ואית ליה לרבא דיו"ט עשה ול"ת כדמוכח בביצה (דף ח') להכי איצטריך ק"ו דבלאו ק"ו לא הוי צריך קרא למיסר והנה זהו ניחא רק אי נימא דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט אבל להנך תנאי בביצה (די"ט) דס"ל דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט א"כ קשה ל"ל קרא דלבדו הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודוחה לל"ת ועשה דיו"ט ודוחק לומר דהנך תנאי באמת לא ידרשו האי קרא דלבדו דאתא למעוטי מילה שלא בזמנה ומוקמי ליה לדרשה אחרינא דא"כ קשה מנ"ל לרבא דאף למאן דס"ל דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט דדריש האי קרא דלבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דילמא אף הם מוקמי לדרשא אחרינא ומילה שלא בזמנה באמת דוחה יום טוב מק"ו דנדרים ונדבות: אבל לפי מה שביארתי ניחא די"ל דס"ל לרבא כשיטת הריב"א דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דלא דחי להעשה אבל הלאו נדחה מפני העשה וא"כ א"ש דאף להנך תנאי דס"ל דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט אעפ"כ איצטריך קרא דלבדו משום דבלא"ה ה"א דעשה דמילה דחמיר דחי אף לל"ת ועשה דיו"ט [והא דקאמר רבא דאיצטריך הקרא דלבדו משום דאתיא מק"ו הוא משום דרבא סובר כהילכתא דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט א"כ אין אנו צריכין לכ"ז דבלא"ה ניחא הא דאיצטריך קרא משום דאתיא מק"ו אבל באמת אף אי נימא דאין קריבין ביו"ט ג"כ ניחא כמו שביארתי]: והשתא לפ"ז הא מוכח דר"ע לא ס"ל כר"י דלאמר הוי לאו דהא מבואר לקמן בשבת (דף קי"ד) דר"ע סובר דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו"ט וא"כ הא קשה לר"ע ל"ל קרא דלבדו למעוטי מילה שלא בזמנה הא בלא"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודחה לל"ת ועשה, דיו"ט כיון דלדידיה ליכא ק"ו מנדרים ונדבות וע"כ צ"ל לר"ע דאיצטריך קרא משום דבלא"ה ה"א דעשה דמילה דחמיר דוחה אף ל"ת ועשה דיו"ט וא"כ הא ליכא למימר דס"ל דלאמר הוי לאו דא"כ הא איכא ביו"ט שני לאוין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לר"ע ל"ל קרא דלבדו הא בל א"ה ידעינן דלא אתי עשה דמילה ודוחה לתרי לאוין דיום טוב וא"ל דעשה שיש בו כרת דחמיר מצי לדחות אף לתרי לאוין ז"א דהא כיון דבכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דמילה דהוי עשה שיש בו כרת ה"א דדחי א"כ כיון דצריכין אנו לדון לענין דחיית העשה דיו"ט ג"כ מצד החומר שיש בו כרת א"כ שוב אין בכחה לדחות מחמת החומר דכרת להתרי לאוין דיו"ט וע"כ דלשיטת רבא מוכח דר"ע סובר דלאמר לא הוי לאו א"כ שפיר מוכיח רבא לשיטתו דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה: וא"כ לפ"ז מיושב קושייתי הנ"ל אהא דקאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג יכול לקיים תשביתו אף ביו"ט שיתנו לכלבו אבל לפי מה שביארתי ניחא דהא דמוכיח רבא דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שרפה הוא רק לר"ע לשיטתו דס"ל דלאמר לא הוי לאו אבל לריה"ג שפיר י"ל דהשבתתו בכל דבר ואעפ"כ אסור להשבית ביו"ט משום דרחמנא אחשביה כקושיית הפנ"י וא"ל הא בזה ליכא עשה דשבת שבתון וא"כ יבוא עשה וידחה לל"ת ז"א די"ל דריה"ג יסבור כר"י דלאמר הוי לאו ואין עשה דוחה תרי לאוין לכך לא מצי לדחות העשה דתשביתו לתרי לאוין דיו"ט וא"ל עדיין קשה היכי קאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג לשיטתו שפיר יכול לאוקמא תשביתו ביו"ט ויבערנו ע"י ביטול דהא הא דלא מהני ביטול לאחר זמן איסורא הוא משום דחמץ אסור בהנאה ולאו ברשותו קאי דלבטליה כמבואר בפסחים (דף ו') אבל לריה"ג כיון דחמץ מותר בהנאה א"כ הא ברשותו קאי ויכול לבטלו ז"א לפי מה דהעלה הפ"י בפסחים (דף ד') דאף דלענין ב"י סגי בביטול אבל לענין העשה דתשביתו ודאי דלא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשרפה ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו עיי"ש שהאריך בזה וא"כ א"ש דהעשה דתשביתו אינו מקיים בביטול רק דבעינן שיהא מושבת מן העולם וזה אי אפשר ביו"ט: י אך זהו רק לתרוצי לפי שיטת הריב"א דיש לומר דס"ל כשיטת רש"י בביצה דלכך אסור ליתן תרומה טמאה לכלבו ביו"ט משום דרחמנא אחשביה אבל לפי שיטת התוס' שם בד"ה ועל החלה דלא ס"ל כסברת רש"י עיי"ש א"כ הא לא מצינן לגרוס ריה"ג דא"כ הדרא קושייתי לדוכתא היכא קאמר ריה"ג אינו צריך הא לריה"ג לשיטתו שפיר יכול לקיים תשביתו ביו"ט ויאכילנו לכלבים כיון דלריה"ג חמץ בפסח מותר בהנאה וע"כ דגרסינן ר' יוסי סתם וא"כ הא מוכח דר' יוסי סובר דל"א מתוך דאל"כ תקשה היכי קאמר ר' יוסי אינו צריך הא לר' יוסי אלא למילף מהלמוד דר"ע דהא יכול לאוקמא תשביתו ביו"ט ואעפ"כ שרי לבער משום מתוך וע"כ דר' יוסי סובר ג"כ דלא אמרינן מתוך והנה בתוס' שבת (דף ק"ו) בד"ה מה לי מבואר דא"נ דמקלקל בהבערה חייב לא שייך לומר דהבערה ללאו או לחלק יצאת דהא איצטריך למיכתב הבערה לגופיה להורות דמקלקל