פורת יוסף (שלופר) יג

עשה ודחי ל"ה אלמא דעשה דוחה ב' לאוין וכיון דלר' יהושע לשיטתו מוכרחין לומר דעשה דוחה תרי לאוי א"כ הדרי קושי' לדוכתא לר"י לשיטתו דסובר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ע"כ צ"ל דסובר דבשומרת יבם של, אביו הכתוב מדבר א"כ תקשה דהאיך משכחת לה שיהא חייב משום שומרת יבם של אביו הא אין אחע"א דליכא למימר כהך תירוצא דמשכחת לה בשקידש חצי' שפחה וחצי' ב"ח א"כ מצד דודתו היתה מותרת להתייבם אבל השתא דאסרה תורה מצד שומ"י אסורה להתייבם ז"א דהשתא נמי מותרת להתייבם כיון דעשה דוחה תרי לאוי וא"כ עדיין תקשה דלמאי נ"מ אסרה תורה משום שומ"י כיון דבלא"ה אסורה משום דודתו וע"כ צ"ל דאיסור שומרת יבם חייל שפיר על איסור דודתו משום דהוה איסור מוסיף הרי דמוכח לר' יהושע לשיטתו דבאיסור מוסיף איסור חל על איסור: יד אך י"ל דתליא בהא דהנה התוס' ביבמות (שם) בד"ה מושבות דכתב רחמנא ל"ל הקשו הא אצטריך האי מושבותיכם לכדדרשי' בשבת (דף כ') בכל מושבותיכם א"א מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד עיי"ש שתי' בדוחק והנ"ל ליישב דהנה המל"מ (בפ"א מה' תמידין ה"ז) הכריח דהא דדרשינן בשבת בכל מושבותיכם דכתיב גבי הבערה להתיר אברים ופדרים של ערב שבת להקטירם בשבת היינו כר"ח דס"ל ביומא (דף מ"ו) דסופו דוחה שבת אבל לרבה דסובר דסופו אינה דוחה שבת מוקים לקרא לדרשה אחרינא עיי"ש שהאריך בזה והשתא א"ש די"ל דהגמ' דיבמות קאי בשיטת רבה דסובר דסופו אינה דוחה שבת וא"כ ע"כ צ"ל דהאי מושבותיכם אתא להורות דשרפת ב"כ אינה דוחה שבת והגמ' דשבת אזיל בשיטת ר"ח דסובר דדוחה שבת א"כ י"ל דהאי בכל מושבותיכם אתא להתיר בהקטרה אברים ופדרים של ערב שבת: והנ"ל דרבה ור"ח דפליגי ביומא (דף מ"ו) הנ"ל אי סופו דוחה את השבת אזלי לשיטתייהו והוא דבמנחות (דף ע"ב) רצה הגמ' להוכיח דאף אם נקצר שלא כמצותו כשר אעפ"כ דוחה שבת מהא דתני' ר"ש אומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך ומשני שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת והשתא תקשה לר"ח דסובר דגם א"ופ של ע"ש נקטרין בשבת אע"ג דלא מעכבי כפרה והתם לא דחתה שחיטה את השבת אמנם ז"א דבשלמא מא"ופ של שבת שפיר דייקינן דהא אפשר להקטירן למוצאי שבת ולא תבטל מצותן דומי' דהכי חשיב עומר שאפשר להביאו מן הקצור ותתקיים מצות עומר אבל א"ופ של ע"ש אם לא נקטירם בשבת תבטל מצותן לגמרי שהרי יפסלו בלינה לכך דוחה שבת אע"פ שלא דחתה שחיטה את השבת משום דא"א בענין אחר אמנם אם נימא דאין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא יש תקנה לא'ופ של ע"ש להעלותן ע"ג המזבח ולהקטירן אחר השבת ומעתה איך אפשר לדחות שבת ולהקטירן כיון שלא דחתה שחיטה את השבת ויש להם תקנה: והשתא א"ש דרבה ור"ח דפליגי אי סופו דחי את השבת אזלי לטעמייהו דלר"ח לשיטתו דסובר בזבחים (דף פ"ז) דלינה מועלת בראשו של מזבח [ועיין בתוס' שם ד"ה מה חצות] לכך שפיר סובר דאו"פ של ע"ש דוחין את השבת אף דלא דחתה שחיטה את השבת משום דזמנן קבוע דאם לא יקטירו בע"ש תבטל מצותן שהרי יפסלו בלינה. אבל לרבה לשיטתו דסובר (שם) דאין לינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא לא הוה זמנו קבוע דהא יכול להעלותן ע"ג המזבח ויקטירם למוצאי שבת וכיון דלא דחתה שחיטתן את השבת אסור להקריבם בשבת דיכול להמתין עד מוצאי שבת נמצא מבואר דא"נ דר' יהושע סובר דלינה אינה מועלת בראשו של מזבח א"כ הא סופו אינו דוחה שבת וע"כ מתוקמא לדידי' האי בכל מושבותיכם לאסור הבערת ב"כ וא"כ מוכח דעשה דוחה תרי לאוי וכיון דעשה דוחה ב' לאוין מוכח דבאיסור מוסיף אחע"א אבל א"נ דר"י סובר דלינה מועלת בראשו של מזבח א"כ י"ל דמוקים האי בכל מושבותיכם להתיר בהקטרה או"פ של ע"ש א"כ עדיין י"ל דאין עשה דוחה ב' לאוין וא"כ י"ל דסובר דאפילו באיסור מוסיף ג"כ אין אחע"א: טו ולהוכיח זה האיך ס"ל לר"י לכך שאלו האנשי אלכסנדריא לר' יהושע הזב והזבה והנדה והיולדת שמתו עד מתי מטמאין במשא אמר להם עד שימוק הבשר ולכאורה קשה מה השיב להם ר"י עד שימוק הבשר הא לר"י לשיטתו לא שייך כלל האי שאלה דהא הגמ' פריך שם על הא דתנן במתני' הזב והזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ופריך הגמ' אטו כל מת מי לא מטמא במשא והגיה באבן מסמא והשתא קשה כיון דאנשי אלכסנדריא שאלו על משא א"כ אמאי השיב להם עד שימוק הבשר אטו כל מת מי לא מטמא במשא וע"כ צ"ל דס"ל דהא דקיי"ל בפסחים (ד' צ"ג) דזבין ומצורעין נדחין מפסח הבא בטומאה הוא אף אם נגע בזב ומצורע ג"כ נדחה לפסח שני וא"כ א"ש דיש נפקותא אם הוא טמא בטומאת משא משום מת או משום זיבה וצרעת לענין פסח הבא בטומאה דאם טומאתו משום מת עושה פסח בטומאה בציבור ואי טומאתו משום זב ומצורע נוסף על טומאת מת נדחה לפסח שני אמנם עדיין תקשה דאיטמי אימת בזב ומצורע שמתו שיהיה שייך נפקא מינה זו אי דאיטמי ביום י"ד הרי טומאת זיבה וצרעת לטמא אחרים הוא רק טומאת ערב וטבול יום הוא ושוחטין וזורקין עליו כמו ששוחטין וזורקין על טמא שרץ ובלילה טהור גמור הוא מזיבה וצרעת ואינו רק טמא מת. ואי דאיטמי בזב ומצורע בליל פסח עצמו וא"כ איכא נ"מ דמצד טומאת מת אוכל בטומאה עם כל הציבור שהקריבו הפסח בטומאה ואוכלין אבל אם נתחדש לו טומאת זיבה וצרעת אינו אוכל: אך ז"א דהא ר' יהושע סובר בפסחים (דף ע"ט) דאכילת פסחים לא מעכבא והנה בפסחים (דף ע"ו) במשנה חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה כו' פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שמתחלתו ע בא אלא לאכילה ופי' רש"י כשנצטוו עיקר פסח לאכילה נצטווה וכי שרייה קרא למיתי בטומאה אדעתא למיכלה שרייה ואומר אני דא"כ לר' יהושע דסובר דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ הא אין עיקר מצות פסח לאכילה ושוב פשוט הדבר דגם פסח הבא בטומאה אינו נאכל רק דביחיד הקפידה תורה על גברא דחזי לאכילה ובציבור לא בעינן גברא דחזי לאכילה וא"כ שוב אין נ"מ מטומאת זיבה דהרי בלא"ה אינם אוכלים בטומאה אף בטומאת מת לבדו וע"כ צריכין לומר דר' יהושע יסבור דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ א"ש דנ"מ לענין אי איטמי ביום י"ד אי מותר לשחוט עליו הפסח אי לא: טו והנה האי דינא אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ נ"ל דתלי' בהא דהנה בפסחי' (דף צ"ג) מפ' רש"י טעמא דעולא דסובר דשוחטין וזורקין על ט"ש מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ולא כתיב ט"ש ש"מ דלא פטרי רחמנא אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא ולכאורה יש להבין דא"כ תקשה לרב דסובר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש א"כ תקשה למה נקט הקרא דווקא טמא לנפש ולא טמא שרץ כיון דאף ט"ש נדחה לפסח שני אך י"ל דהנה הרמב"ם (בראש פרק ז' מה' ק"פ) פסק דהא דקיי"ל דאם רוב הציבור טמאים עושין הפסח בטומאה הוא דווקא אם טמאים טומאת מת אבל לא טומאת שרץ [ועיין בלח"מ שם ובפ"א מה' ק"פ ה"ב] והנה הגמ' לעיל (דף ס"ו) יליף מהך קרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפ"ש אלא עבדי בטומאה וא"כ א"ש דלכך נקיט קרא טמא לנפש הואיל ודרשינן מהאי קרא איש נדחה ואין ציבור נדחין ועושין בטומאה ואי הוה כתיב טמא שרץ לא הוה יכולין למידק מיני' דציבור עבדי בטומאה דהא לדעת הרמב"ם גם ציבור לא עבדי בטומאת שרץ: אמנם זהו דווקא אם נימא דילפינן דפסח דוחה טומאה מאיש איש אבל לפי מה דמבואר לקמן (דף ע"ז)