פורת יוסף (שלופר) קכה

קונה בזה לכך ס"ל לר"ל דיאוש קונה עכ"ד עי"ש שהאריך בזה: ט והנ"ל דהאי פלוגתא דר"י ור"ל אי מעות קונה אי משיכה קונה תליא בהא דאמרינן בב"מ (דף מ"ח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל קרא דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד ועושק אר"ח כגון שיחד לו כלי לעושקו ולהלואתו וכי אהדריה קרא כתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק כו' ואילו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחסר משיכה א"ל ר"פ לרבא אימא מעושק הוא דהדר קרא הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזרו והפקידו אצלו א"ה תשומת יד נמי ליהדריה ולוקמיה כגון שנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו אי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סייעתא השתא דלא אהדריה קרא מסייע ליה: לכאורה יש לדקדק אמאי קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דמשמע דהוי רק סיוע לר"ל ולא קושיא על ר' יוחנן הא מדלא אהדריה קרא לתשומת יד מוכח דמשיכה קונה וא"כ הא הוי מזה קושיא על ר' יוחנן והנ"ל ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ז מה' גזילה ה"ג) פסק אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו כו' או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאלו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר וכיחש בעמיתו בפקדון עכ"ל ותמהו על הרמב"ם מדוע לא הביא הך מימרא דר"ח דבעינן שיחד לו כלי להלואתו או לעושקו אבל בלא"ה אינו מחויב קרבן שבועה וחומש דהא לא מצינו חולקים על הך מימרא דר"ח: והנ"ל ליישב דהא דס"ל לר"ח דבעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו ולעושקו הוא רק אי נימא דשעבודא לאו דאורייתא א"כ כיון דמדאורייתא אין לו שעבוד על הנכסים כלל ואינו שייך הנכסים של הבע"ח להמלוה עבור החוב והא דגובה המלוה מהלוה הוא רק משום מצות פריעת בע"ח כמבואר בחדושי הרמב"ן ס"פ גט פשוט ועי"ש שכתב דלא נחתינן לנכסיה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בכתובות (דף פ"ו) א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי א"ל תנינא במד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ואח"כ כתב דנחתינן נמי לנכסיה אבל לא מטעם שעבוד אלא משום כפייה דכיון שכופין אותו לקיים למה יכופו אותו ע"י הכאה טפי עדיף הכפייה בהורדת הנכסים עי"ש: וא"כ כיון דאף מן הלוה לא שייך גוביינא ושעבוד כלל בנכסים רק דנחתינן לנכסיה מטעם מצות פריעת בע"ח לכך בעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו דבלא"ה אינו חייב קרבן שבועה על כפירתו משום דאינו כופר לו חפץ מבורר כבפקדון וגזל שהתובע טוען שהחפץ שלו רק דתובע ממנו החיוב מצוה לשלם לו הלואתו אינו מיחשב כפירת ממון לחייב עלה קרבן שבועה אבל אי נימא דשעבודא דאורייתא א"כ כיון דכל זמן דאינו משלם הלוה להמלוה החיוב ממון שמגיע לו משועבדין הנכסים ושייכים להמלוה עבור החוב א"כ הא אף אם כופר לו הלואתו ג"כ מיחשב כפירת ממון דהא לפי דברי המלוה תובע ממנו הנכסים דלפי טענתו שמגיע לו ממנו ממון ואינו משלם לו א"כ הא שייכים הנכסים שלו להמלוה והלוה כופר שאינו מגיע לו הנכסים משום דלא לוה ממנו כלל א"כ הא הוי תביעת חפץ דלדברי התובע הנכסים שייכים להמלוה ולפי דברי הלוה שייכים הנכסים להלוה א"כ פשיטא דזה מיחשב כפירת ממון גמור מה שמחולקים בהנכסים של מי הם וחייב עלה קרבן שבועה: והשתא א"ש די"ל דס"ל להרמב"ם דהא דמוקי ר"ח דבעינן דווקא שיחד לו כלי להלואתו ולעושקו הוא משום דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק (בפ"א מה' מלוה) דשעבודא דאורייתא לא בעינן כלל יחד כלי לכך לא הביאו הרמב"ם: והשתא א"ש הא דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דלר' יוחנן לא הוה קושיא מזה מהא דלא הדר תשומת יד דמוכח דבעינן משיכה דלר' יוחנן לשיטתו דס"ל בב"ב (דף קע"ה) דשעבודא דאורייתא אינו מוכח כלל מהא דלא אהדריה לתשומת יד דבעינן משיכה משום דהא לר' יוחנן לשיטתו לא בעינן יחד כלי כלל כיון דס"ל שעבודא דאורייתא כמו שביארתי וא"כ הא לא בעינן למיהדר תשומת יד דמעושק הוא דאהדריה קרא אבל לרבא לשיטתו לפי מה דמבואר בש"ך בח"מ (סי' ל"ט סק"ב) דרבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דלא כשיטת התוס' בגיטין (דף נ') [ובמ"א הארכתי להוכיח כדבריו דרבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא] א"כ כיון דבעינן דווקא יחד כלי א"כ מוכח מהא דלא הדר לתשומת יד דמעושק לא ידעינן די"ל דמיירי בחזר והפקידו אצלו דבעינן משיכה דווקא: י והנ"ל דהאי חקירה אי שעבודא דאורייתא אי לא תליא בהא דאיתא בקידושין (דף מ"א) שליחות מנ"ל דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח כו' והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו מנ"ל דעושה שליח בקדשים וכ"ת דיליף מהנך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים נפקא לי' מדר' יהושע בן קרחה דאמר ריב"ק מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו והקשו התוס' וא"ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן היינו חטאת דווקא דומיא דפרו של אהרן וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו אפילו בע"כ והילכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא עכ"ל (כן הגיה המהרש"א עי"ש ודבריו נכונים]: ולכאורה קשה על תירוץ התוס' הא התוס' בר"ה (דף ו') בד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו הקשו וא"ת הא דתנן בערכין (דף כ"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ה"ד אי מקמי דאתי לידי בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא ואי דעבר בב"ת אפילו חטאות ואשמות נמי וי"ל דלעולם בשלא עבר עדיין אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר במה לקנות ולהכי ממשכנין ואם אין מוציאין במה אז כופין כדאמר הכא עכ"ל: והשתא לפ"ז תקשה הא קודם שעבר בב"ת גם בעולה בדידיה תליא מילתא שהרי אין כופין אותו ושפיר יש למילף שליחות בעולה מחטאת ולאחר שעבר בב"ת שניהם שוים דלאו בדידהו תליא מילתא שהרי בחטאת מסתמא תמיד עושה שליח אף לאחר שעבר בב"ת דג"כ לאו בדידיה תליא מילתא א"כ אמאי לא ניליף עולה מחטאת וגם איך אקרי חטאת בדידי' תליא מאחר שכופין אחר ג' רגלים ודוחק גדול לומר שבשביל האי כפייה כשרואין שמוציא הוצאות חנם מיקרי עולה יותר בע"כ מחטאת דנימא דבשביל הכי לאו בדידיה תליא מילתא הלא מ"מ אי בעי אינו מוציא הוצאות חנם ואפ"ה אינו מקריב עולתו ועדיין בדידי' תליא מילתא: יא והנ"ל ליישב דהנה הגמרא בר"ה (דף ו') הנ"ל פריך תרי קראי ל"ל גבי לאו דב"ת ותרי קראי דגבי כפייה ל"ל דהרי כתיב ועשית מלמד שב"ד כופין אותו וכבר נאמר יקריב אותו מלמד שכופין אותו ומשני דאיצטריך בכל חד תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וצריכא דאי כתב רחמנא באמר ולא אפריש ה"א דבאפריש אינו עובר בב"ת ואין כופין אותו משום דכל