פורת יוסף (שלופר) קכד

לפי מה דמבואר בזבחים (דף ע"ח) דס"ל לר"א דאם נתערבו אברי תמימים באברי בעלי מומין דיקרבו ויליף זה מקרא דמיעט רחמנא מום בם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע"י תערובות מירצו וא"כ הא הוי נבלה איסור מוסיף על בע"מ דאיתוסף איסור מצד נבלה לגבי תערובות דמצד בע"מ אם היה נתערב באברי תמימים היתה מותרת בהקרבה אבל השתא דנעשה נבלה אם היה נתערב בתמימים אסורין בהקרבה דכל איסורי מזבח לבד בע"מ אסורין בתערובות דדוקא בבע"מ גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה אבל בשארי פסולין אף ע"י תערובות אינן מרצין כדאמרינן שם מודה ר"א ברובע ונרבע וא"כ מקשו התוס' שפיר ממ"נ דל"ל קרא דנבלה חל על חלב הא נבלה הוי איסור מוסיף לגבוה ממ"נ דאם היתה הבהמה פסולה מעיקרא לגבוה בשארי פסולין לבד בע"מ א"כ אף דבזה לא הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לישראל משום דבשארי פסולין אף מעיקרא ג"כ אסורה לגבוה אף בתערובות אעפ"כ הא הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לב"נ ואי היתה הבהמה פסולה מעיקרא ע"י מחוסר אבר דזה אסור לגבוה אף לב"נ הא בזה הוי האיסור נבלה איסור מוסיף אף לישראל דמצד מחוסר אבר היתה מותרת ע"י תערובות כדגלי רחמנא בבע"מ דע"י תערובות מרצה דכל המומין בכלל אף מחוסר אבר אבל עכשיו כשנתנבלה אסורה לגבוה אף ע"י תערובות: וא"ל הא עדיין משכחת לה שהיתה הבהמה מחוסרת אבר ונרבעת מעיקרא קודם שנתנבלה דבזה לא איתוסף עלה מצד איסור נבלה שום איסור לגבוה לא לישראל ולא לב"נ דלישראל היתה אסורה מעיקרא אף קודם שנתנבלה לגבוה אף ע"י תערובות מחמת נרבע ולב"נ היתה אסורה מעיקרא מחמת מחוסרת אבר ז"א דנ"ל לדון דאף לב"נ במזבח דידהו דאסור מחוסר אבר אעפ"כ מותרין להקריב אם נתערבו אברי תמימין באברי מחוסר אבר אף דלב"נ לא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה אעפ"כ מותרין בהקרבה משום דמי איכא מידי דלישראל שרי להקריב על המזבח מחוסר אבר ע"י תערובות ולב"נ יהיה אסור להקריב על המזבח דידהו מחוסר אבר על ידי תערובות כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואם כן כיון דלישראל שרי על ידי תערובות ה"ה דלב"נ גם כן שרי: ז אמנם זהו דווקא במחוסר אבר אבל בנבלה בזה אסורה לב"נ להקריב לגבוה במזבח דידהו אף על ידי תערובות אף דנבלה ג"כ נתמעט מכל החי דבעינן חי דווקא אעפ"כ כיון דלב"נ הא לא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה והא דשרינן ע"י תערובות לב"נ הוא רק מצד הסברא דמי איכא מידי א"כ בנבלה דאסורה אף לישראל לגבוה ע"י תערובות דלא גלי רחמנא דע"י תערובות מרצה רק בבע"מ הא שוב ליכא בזה מי איכא מידי ואסורה לב"נ ג"כ ע"י תערובות [וכעין זה מבואר בתוס' חולין (דף ל"ג) שהקשו אהא דקאמר הגמרא דשרי מפרכסת לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור הא אמרינן לקמן (דף ק"ב) דפליגי אי אבר מן החי נוהג בטמאין ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בב"נ דברי הכל מוזהר על הטמאים כטהורין נימא מי איכא מידי ותי' דמ"מ לישראל אסור משום טומאה עי"ש] וא"כ הא אף במחוסר אבר ונרבע ג"כ הוי האיסור נבלה איסור מוסיף לב"נ להקריבו לגבוה על מזבח דידהו משום דמעיקרא היה יכול להקריבו ע"י תערובות כיון דלב"נ אינו אסור רק מצד מחוסר אבר ולא משום נרבע א"כ הא גלי רחמנא במחוסר אבר דע"י תערובות מרצה אבל השתא שנתנבלה נאסרה לב"נ לגבוה אף ע"י תערובות והוי איסור מוסיף ומקשו התוס' שפיר: א"כ הא בכדי שלא תקשה קושיית התוס' מוכרחין לומר דבמה שניתוסף איסור לב"נ לא מיקרי מצד זה איסור מוסיף כיון דלישראל לא ניתוסף כלום מצד האיסור השני וא"כ א"ש דשפיר איצטריך קרא להורות דנבלה חל על חלב משום דמשכחת לה שלא יהא האיסור נבלה איסור מוסיף לגבוה לישראל כגון שהיתה הבהמה פסולה מעיקרא להקריבה לגבוה כנ"ל הרי דמוכח מזה דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסור מוסיף: ח אמנם זהו רק אי נימא כר"א דע"י תערובות מרצה אבל אי נימא כרבנן דע"י תערובות אינו מרצה אינו מוכח כלל דאיסור מוסיף לב"נ לא מיקרי איסו' מוסיף די"ל דאיצטריך קרא למחוסר אבר והנ"ל דתליא בהא דאיתא ביומא (דף ס"ד) מ"ט דרב דס"ל דבעלי חיים נדחין דיליף מבעל מום עובר בעל מום עובר לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ ל"ש והתם מנ"ל דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ור' יוחנן דס"ל דבע"ח נדחין] מיעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן אברים תמימים באברים בע"מ ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשין כולן כו' וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהם יצא לבית השרפה ואידך נפקא ליה מבם בהם ואידך בם בהם לא דריש: הרי מבואר דהך דינא אי בע"ח נדחין תליא בפלוגתא דר"א ורבנן דלר"א דסובר דע"י תערובות מרצו י"ל דבע"ח אינן נדחין אבל לרבנן דס"ל דאף ע"י תערובות אינן מרצין א"כ ע"כ צ"ל דהאי בהם אתא להורות דבהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ח"כ כיון דהקרא דבהם סתמא כתיב משמע דבשאר דחויין אפילו דיחוי מעיקרא ובקדושת דמים גם כן אמרינן בע"ח נדחין: והנה לעיל [מערכה א' אות ט' וי'] הארכתי להוכיח מהא דקשה למ"ד דיאוש קונה ל"ל תרי קראי דמכם וקרבנו למעט קרבן הגזול ותירצתי דמשכחת לה בשור של שני שותפים הרי דמוכח מזה דבע"ח אינן נדחין אמנם זהו דווקא אי נימא דיאוש קונה אבל אי נימא דיאוש אינו קונה אינו מוכח כלל: והנ"ל דתליא בהא דהנה בקצה"ח (סי' שס"א) האריך לבאר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בב"ק (דף ס"ח) דר"י סובר דיאוש לא קני ור"ל סובר דיאוש קונה הוא משום דאזלי לשיטתייהו במה דפליגי ר"י ור"ל בב"מ (דף מ"ז) דר"י סובר דמעות קונה ור"ל סובר דמשיכה קונה והוא לפי מה דמבואר בעו"ג (דף ע"ב) ת"ש דאר"ח ב"א אר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ ולא ני להשבון וא"א משיכה אינו קונה אמאי נהרג כו' וכתבו התוס' למאי דפרישית דאף דמשיכה אינו קונה היינו היכא דאיכא דמים כגון במקח וממכר אבל במציאה ומתנה ודאי דקונה במשיכה כיון דליכא דמים וא"כ מאי מייתי ראיה מגזילה הא בגזילה הוי כמו מתנה כיון דליכא דמים ותירצו דאי אינו קונה בב"נ במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמי למציאה ומתנה דבהתירא אתא לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל ועי' בתוס' עירובין (דף ס"ה) בד"ה בן נח: והשתא א"ש דר"י דס"ל דיאוש אינו קונה הוא משום דס"ל דד"ת מעות קונות ולא משיכה א"כ. הא דזוכין בהפקר במשיכה בלא מעות היינו דבמציאה ובמתנה דליכא דמים משיכה קונה וא"כ היכי דבאיסורא אתי לידיה לא קני במשיכה ומש"ה אע"ג דיאוש קני באבידה אעפ"כ כיון דמשיכה אינו קונה במקח לא הוי קנין אלא באבידה דבהתירא אתי לידיה אבל בגזל דבאיסורא אתי לידיה אינו קונה במשיכתו אבל לר"ל דס"ל דמשיכה קונה וכיון דמשיכה הוי קנין במקח א"כ אף בגזל דבאיסורא אתי לידיה ג"כ ילפינן מאבידה דקונה ביאוש דכיון דמוכח מאבידה דיאוש הוה קנין א"כ מאי נ"מ אי בהתירא אתי לידיה אי באיסורא אתי לידיה כיון דיאוש הוה קנין ומשיכה